אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בתחום הרגולציה על הפסיכולוגיה בארץ הוא השאלה למי מותר לבצע טיפול פסיכולוגי ולמי לא. כפי שכבר הסברתי בפוסט על חלוקת התפקידים בפסיכולוגיה ובחלק הראשון של המדריך ללימודי פסיכולוגיה, תחום העיסוק בפסיכולוגיה מוסדר ע"י חוק הפסיכולוגים שבו נקבע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני". סעיף זה גורם להרבה ויכוחים וסערות בין הפסיכולוגים לבין עצמם ובכלל ולמעשה מקפל לתוכו את כל הבעייתיות של הרגולציה על הטיפול הפסיכולוגי בארץ.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע ודאי שעמדתי בנושא היא שיש לאפשר לכל מי שהוסמך לכך באמצעים המקובלים בחוק לעסוק בפסיכותרפיה על פי תחום התמחותו. ואם יורשה לי לצטט את עצמי:

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה… יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה.

בשבוע שעבר התפרסם פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב שמנסה לעשות צעד לקראת סוף הויכוח על ידי קביעה פשוטה: רק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה. פסק הדין, מאת כבוד השופט זאב המר, מגיע לאחר כתריסר שנות דיונים בבתי המשפט והוא למעשה ערעור על ערעור. כל הסיפור התחיל מטענה של אדם שהמטפלת של אשתו אינה פסיכולוגית קלינית ולכן אינה רשאית לתת טיפול פסיכותרפויטי. מי שמעוניין יכול לקרוא את פסק הדין המלא הזמין כאן (קובץ DOC). בכל מקרה, אתאר את השתלשלות העניינים להלן.

ומעשה שהיה כך היה

כאשר התובע¹, התגרש מאשתו, החליט בית הדין הרבני להפנות את שני בני הזוג לאבחון אצל פסיכיאטריים שבמסגרתו הומלץ להפנות את האישה לטיפול פסיכותרפויטי. היא הופנתה למכון פסיכולוגי (לא הבנתי אם היא בחרה את המקום או הופנתה על ידי בית הדין, אך זה לא רלוונטי) ובמסגרת המכון הופנתה למטפלת משפחתית מוסמכת. לצורך העניין אסביר שהמטפלת סיימה תואר ראשון ושני במדעי ההתנהגות, לא בפסיכולוגיה, והוסמכה לטיפול משפחתי במסגרות שונות. הטיפול נמשך כשנתיים ועל פי פסק הדין, לטישלר היתה בטן מלאה על הטיפול והמטפלת והוא הגיש תלונה לועדה של משרד הבריאות שבה טען שהמטפלת אינה מוסמכת למתן טיפול פסיכותרפויטי. הועדה דחתה את התלונה והסבירה ש"כל עוד לא חוקק חוק הפסיכותרפיה אין הגבלות על עיסוק בתחום זה". הסברה של הועדה לטענה זו חשוב מאוד, שימו לב (ההדגשה שלי):

חוק הפסיכולוגים התשל"ז 1977 מסדיר את העיסוק בפסיכולוגיה ומטיל על הפסיכולוגים הגבלות מסויימות, כגון ההגבלה לפיה רק פסיכולוג קליני מורשה לעסוק בפסיכותרפיה. מובן שחוק זה לא מונע, לדוגמא, מפסיכיאטר, לעסוק בכך. אין כיום חוק הקובע תנאים לגבי הכשרה של העוסקים בפסיכותרפיה או המקומות המורשים לתת הכשרה זו

משמע, שעל פי ועדת התלונות, חוק הפסיכולוגים תקף רק למי שהינו פסיכולוג מוסמך (סיים תואר שני בפסיכולוגיה) ולא חל על מי שאינו פסיכולוג. החוק מונע מפסיכולוג שאינו קליני מלעסוק בפסיכותרפיה, אך לא מונע ממי שאינו פסיכולוג בכלל את העיסוק בה. כך שאם למדתי פסיכולוגיה חינוכית, נניח, לא אוכל לעסוק בפסיכותרפיה, אך אם אני פסיכיאטר, או עובד סוציאלי, נניח, אין בעיה שאעסוק בפסיכותרפיה.

נמשיך.
התובע לא היה מרוצה מתשובת ועדת התלונות והחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות, שם תבע החזר על כל התשלומים שהעביר בגין הטיפול. כב' השופטת יונה אטדגי החליטה שמדובר בעניין עקרוני והעבירה את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב ובמסגרת הדיון הוחלט שהשאלה העקרונית היא "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני"

הדיון נערך בפני כב' השופט מוקי לנדמן שהחליט לדון בו במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק שקובע בסעיף 3 ש"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". השופט הגדיר את הטיפול הפסיכותרפויטי כ"אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי" ומצא שאין הסדרה חוקית לנושא זה מלבד אותו סעיף מפורסם בחוק הפסיכולוגים. השופט פירש את חוק הפסיכולוגים בדומה לועדת התלונות של משרד הבריאות והסביר שהחוק מתייחס לפסיכולוגים באופן בלעדי, ולא למי שאינו פסיכולוג.

אך לא רק זאת, אלא שהשופט מוסיף לעניין את סעיף 2(ג) בחוק הפסיכולוגים שקובע "לא יראו בעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב"² ומסביר שכאשר בעלי משלח יד טיפולי שאינם פסיכולוגים משתמשים בכלים פסיכותרפויטים, הם אינם עוברים על החוק על פי סעיף זה.

כב' השופט לנדמן עושה רושם של אדם יסודי, והוא הלך ופתח את הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה" ומצא שהטיפול המשפחתי מוגדר כאחד מסוגי הפסיכותרפיה.
לפיכך, בסופו של דבר, לא קיבל בית המשפט את עמדת התובע.

מקור תמונה

סיבוב שני – ערעור לבית המשפט המחוזי

התובע לא קיבל את החלטת בית משפט השלום וערער לבית המשפט המחוזי. הדיון נערך בפני שלושה שופטים (כב' השופטים הילה גרסטל, עוזי פוגלמן ואילן שילה) שהחליטו לקבל את עמדת בית משפט השלום והסבירו שפרשנותו את החוק מתיישבת עם חוק יסוד: חופש היסוד וכל עוד אין חקיקה אחרת אי אפשר למנוע ממי שאינו פסיכולוג קליני את העיסוק בפסיכולוגיה.

שלושת השופטים החליטו להוסיף ולהסביר שלמעשה, אדם שאינו פסיכולוג קליני יכול לעסוק בפסיכותרפיה ועדיין להיות במסגרת החוק בתנאי שהוא עושה כן במסגרת מקצועו ובתום לב. ובמילותיהם: "יש להניח שהן פסיכיאטרים, הן עובדים סוציאליים המעניקים טיפולים פסיכותרפיים יוכלו לחסות בצל הגנתו של סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, אם עברו הכשרה מתאימה" (ההדגשה שלי).

אבל זה לא נגמר בכך. זוכרים שבית משפט השלום הגדיר את השאלה העקרונית האם לפי החוק מותר למי שהינה בעלת תואר שני במדעי ההתנהגות והסמכה לטיפול משפחתי להעניק טיפול פסיכותרפויטי? על פי שופטי המחוזי לא התקבלה תשובה מספקת לכך והדיון הוחזר לערכאה התחתונה שקבעה בשנית, שאין לקבל את עמדת התובע: "ובשאלה המשפטית, האם מוסמך מטפל משפחתי לעשות שימוש בפסיכותרפיה, התשובה היא הן בהא רבתי".

מגיעים להווה

התובע שוב לא קיבל את עמדת בית המשפט והחליט לערער בשנית. הפעם הדיון נערך בבית המשפט המחוזי מול כב' השופט זאב המר, וזהו כאמור הדיון שהסתיים בשבוע שעבר.

דבר ראשון שניתן להבין מפסק הדין שהוא שהמטפלת בכלל לא היתה מוסמכת לטיפול כלשהו בתקופה שבה ביצעה את הטיפול (היא סיימה את ההכשרה כשנתיים לאחר מכן). יכול להיות שהיא טיפלה במסגרת הלימודים, כפרקטיקום או התמחות, אך זה לא מוסבר.

דבר שני ששבולט הוא נראה שהשופט מזלזל בהכשרתה ועיסוקה של המטפלת, ובחוסר היכולת שלה לענות בצורה ישירה לשאלה האם היא מוסמכת לעסוק בפסיכותרפיה ("המשיבה 1 טוענת להכשרה בתחום הפסיכותרפיה תחת "טיפול משפחתי" אך היא "לא יודעת" אם מונח זה מופיע בתעודות.")

אבל העניין הוא כמובן מה החליט בית המשפט. ובכן.
כב' השופט המר מסביר שאשת התובע הופנתה לטיפול "פסיכותרפויטי" ולא לטיפול משפחתי או כזה הכולל אלמנטים של טיפול משפחתי. בכך הוא למעשה מבטל את טענת השופט קלנמן שהטיפול המשפחתי מהווה סגנון מסוים של פסיכותרפיה. השופט למעשה מקבל את עמדת התובע שהוצג בפניו מצג שווא ושהוא שילם על מה שלכאורה היה אמור להיות טיפול פסיכותרפויטי אך לא היה כזה. לפיכך, מקבל השופט את עמדת התובע ופוסק לו החזר כספי מהמכון הפסיכולוגי.

אבל כאן מגיע הקטע המעניין באמת

השופט המר מסביר שיש לו בעיה עם הקביעה של בית משפט השלום, זו שבה חוק יסוד: חופש העיסוק מתפרש כך שאי אפשר לאסור על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכולוגיה.

לפי השופט, אין הגיון בקביעה שמי שאינו פסיכולוג יכול לעסוק בפסיכותרפיה, שכן היא סותרת את האמור בחוק הפסיכולוגים ושלמעשה, הקביעה בחוק יסוד: חופש העיסוק שלפיה לכל אדם מותר לעסוק בכל עיסוק, סותרת ומבטלת את חוק הפסיכולוגים.

לכן הפרשנות היחידה שניתן לקבל, לפי השופט המר, היא "שהפסיכותרפיה, בהיותה סוג של טיפול פסיכולוגי, חלות עליה הוראות חוק הפסיכולוגים. לפי סעיף 9(ב) לחוק זה, היא יוחדה לפסיכולוג קליני בלבד" (ההדגשות שלי).

עד כאן פסק הדין.
יש לציין, וזה חשוב, שהקביעה של השופט המר שרק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה איננה מחייבת, לפי הבנתי המשפטית (האפסית, למעשה) שכן הוא קבע זאת למעלה מן הדרוש, כפי שהוא מסביר: "הערה זו, היא, כאמור, למעלה מן הדרוש, שכן אין אני מוסמך בתיק זה, להידרש עתה לסוגייה זו".
חשוב לומר את זה כדי שלא יתקבל הרושם שכל האנשים שמבצעים פסיכותרפיה ואינם פסיכולוגים קליניים הופכים לפתע לפורעי חוק. זו אמירה עקרונית שנראה כאילו היא מזמינה את המחוקק לעשות דיון בדבר ולהגיע להחלטות. אבל זו אמירה מעניינת כי יש פה נקיטת עמדה נחרצת למדי שיכולה לשמש כנסיון ליצור תקדים או לניגוח מטפלים שאינם פסיכולוגים.

באופן אישי אני חושב שהפרשנות של כב' השופט המר לא נכונה. אי אפשר פתאום לקבוע שרק פסיכולוגים קליניים יורשו לטפל בפסיכותרפיה כי זה בבחינת לזרוק את התינוק עם המים. איפה זה שם את הפסיכיאטריים? איפה זה שם את העובדים-סוציאליים-קליניים? ואיפה זה שם את הפסיכולוגים המומחים שאינם קליניים?

כמו שהזכרתי בתחילת הפוסט ובפוסטים קודמים, אני חושב שחייבים לעשות הפרדה נכונה בין מי שהוא מוסמך על ידי גורם מקובל לתת פסיכותרפיה לבין מי שאינו מוסמך. מי שהוסמך על ידי מוסד המקובל על ידי המדינה יוכל לעסוק בפסיכותרפיה בהתאם להתמחותו. שהפסיכולוגים הקליניים יעסקו בפסיכותרפיה להפרעות הנפש עם הכלים המצויים בידם; שהפסיכולוגים החינוכיים יעסקו בטיפול במסגרות הלימוד; שהפסיכולוגים השיקומיים יעסקו בשיקום פגועי ראש; שהפסיכיאטריים יעסקו בפסיכיאטריה וכן הלאה.

ומה דינם של אלו שאינם מוסמכים? כל המטפלים ומאמנים מטעם עצמם? כל עוד לא יתקבל תחום "ההתמחות" שלהם על ידי המדינה ויוסדר בחוק, אסור להם לעסוק בטיפול/ייעוץ/אימון.

אך המכשול העיקרי בדרך לרגולציה נורמלית ויעילה על התחום הוא כמובן שאלת השאלות: איך מגדירים פסיכותרפיה. איך מבדילים את הטיפול הפסיכותרפויטי מסתם שיחה חברית, או מייעוץ או אימון. כל עוד לא נשכיל למצוא תשובה יעילה לשאלה הבעייתית הזו, נהיה תקועים פחות או יותר באותו מקום.

לצערי, אין לי תשובה לשאלה הזו. יש לכם תשובה או רעיון בכיוון? ספרו לנו בתשובות.

מקור תמונה קטנה | מקור תמונה גדולה

1. שמות המעורבים בפרשה רשומים בפסק הדין, אך הם לא רלוונטיים לדיון העקרוני, לכן השמטתי אותם מהפוסט [↩]
2. יש להזכיר שהמושג "עיסוק בפסיכולוגיה" מוגדר בחוק הפסיכולוגים: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג" [↩]

לפני כחודשיים כתבתי פוסט העוסק בחלוקת התפקידים בין הפסיכולוגים השונים ובעיקר בשאלה האם יש לאפשר לפסיכולוגים שאינם פסיכולוגים קליניים להציע טיפול פסיכולוגי. בעקבות הפוסט הזה ובעקבות כמה דיונים מעניינים בפורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז (בין השאר על פסיכולוגית מתחזה) החלטתי לפנות בשאלה למועצת הפסיכולוגים ולנסות להבין מה עמדתה בעניין.
[המשך]

בעיתון "הארץ" פורסמה אתמול (18/1) כתבה לפיה לחצים פוליטיים הופעלו על סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ולשכתו, כדי לשנות את המועמד לתפקיד יו"ר מועצת הפסיכולוגים מד"ר' גבי וייל לפרופ' יואל אליצור. בכתבה הזו יש שני נושאים מעניינים. הראשון הוא שאלת הלחצים הפוליטיים. אין בכתבה שום תימוכין או דוגמאות ללחצים פוליטיים שהופעלו. לא ברור מי הפעיל, איך הפעיל ולמה הפעיל. רק נאמר שהיו לחצים פוליטיים. בהינתן חוסר ראיות, צריך לראות בדיווח הזה כמוטל בספק.
הנושא השני שעולה בכתבה מעניין במיוחד והוא קשור לעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. מדובר בשאלה מי מורשה לתת טיפול פסיכותרפי. לפני שאסביר מה לזה וללחצים הפוליטיים שהיו או לא היו, קצת רקע.

כפי שכבר הסברתי בפוסט הראשון בסדרת המדריך לסטודנט, חוק הפסיכולוגים מגדיר מהו טיפול פסיכותרפי¹ ומי רשאי להעניקו. על פי החוק (סעיף 9ב'):

לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו.

פסיכולוג קליני הוא אדם בעל תואר שני בפסיכולוגיה אשר ביצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג שאינו קליני הוא למשל פסיכולוג חינוכי, אשר סיים התמחות חינוכית. בסך הכל מוגדרות על פי החוק שש התמחויות בפסיכולוגיה: קלינית, חינוכית, חברתית-ארגונית, שיקומית, התפתחותית ורפואית. ההבדלים ביניהן נוגעים לתחומי העיסוק של כל התמחות ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך, אבל אפשר לומר, למשל, שפסיכולוגיה רפואית עוסקת בעזרה לאנשים בעלי בריאות נפשית תקינה המתמודדים עם מחלות פיזיות (סרטן, לדוגמה), פסיכולוגיה שיקומית עוסקת בשיקום אנשים בעלי פגיעות ראש וכן הלאה. מתוך התמחויות אלו, הפסיכולוגיה הקלינית היא זו המוכרת לקהל הרחב – זו העוסקת בטיפול נפשי בהפרעות נפשיות בעזרת שיטות שנולדו עם התיאוריה של פרויד והתפתחו לדברים אחרים לגמרי.

זה היה הרקע. איך זה קשור למינוי יו"ר מועצת הפסיכולוגים והלחצים הפוליטיים השונים?
מועצת הפסיכולוגים היא גוף המונה 27 חברים שתפקידו לייעץ לשר הבריאות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה. פשוטו כמשמעו. הנושאים העיקריים בהם היא עוסקת הם מנהליים, מן הסתם, וקשורים לאתיקה, נהלי רישום וכדומה. בשנה האחרונה המועצה לא מתפקדת, זאת לאחר שיושב הראש הקודם (ד"ר שלמה לקס) סיים את תפקידו מבלי שמונה יו"ר חלופי. לפני כמה חודשים החליטו במשרד הבריאות להחזיר עטרה ליושנה ולמנות יו"ר חדש. בסופו של דבר הוחלט לבחור בד"ר וייל, אך על פי הכתבה ב"הארץ", חזר בו משרד הבריאות מהחלטה זו ובחר בפרופ' אליצור.

ועדיין עומדת תלויה השאלה מה לזה ולעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. ובכן, בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין פסיכולוגים שונים סביב היוזמה לאפשר לפסיכולוגים שמומחיותם אינה קלינית לעסוק בפסיכותרפיה. פרופ' אליצור, היו"ר שנבחר בסופו של דבר למועצה, ידוע כתומך ביוזמה זו. נכון שעצם מינויו לתפקיד לא אומר שהוקוס פוקוס והמצב ישתנה, אך הוא בהחלט יכול לקבוע את הטון במועצה, ודרכה את הטון במשרד הבריאות².

למה הופעלו, אם הופעלו, לחצים פוליטיים?
כפי שציינתי, לא ניתנו בכתבה פרטים על אופיים של אותם לחצים פוליטיים. לא ברור מי לחץ, איך ולמה. עם זאת, הכתב דן אבן רומז לכיוונה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. נתניהו היא פסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. זאת אומרת שהיא יכולה לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית הכוללת עבודה עם מורים, תלמידים והורים סביב בעיות הקשורות לתפקוד בבית הספר או הגן. היא לא יכולה, למשל, לקבל ילד לטיפול פרטני על הפוביות שלו מנעליים מתעופפות. שינוי של החוק, אם כך, יפעל לטובתה (ולטובת למעלה מאלפיים פסיכולוגים אחרים). האם היא הגורם ללחצים הפוליטיים? זו טענה קלושה, למרות שבישראל אין לדעת. אבל זה לא מה שבאמת משנה כרגע. מה שכן משנה הוא…

האם זה טוב או רע לאפשר לפסיכולוגים שאינם קליניים לטפל

אתחיל בהבהרה שלא רק פסיכולוגים קליניים מטפלים. אם אנו מגדירים טיפול כעבודה הנעשית עם אדם אחד או יותר מתוך מטרה לעזור לו עם בעיה הקשורה בתפקוד היומיומי, אז יש הרבה אנשים שעושים טיפול ואינם פסיכולוגים קלינים. הפסיכולוג החינוכי עובד עם מורה בבית הספר והפסיכולוג השיקומי עובד עם פגוע ראש ועוזר לו בתהליך החזרה לחיים הרגילים, הפסיכולוג ההתפתחותי עובד עם הילד הקטן אשר סובל מלקות התפתחותית וכן הלאה.

זה הכל עניין של תחומי עניין והתמחות. לפסיכולוגיה, כמו לרפואה, פנים שונות. כל פן מתעסק באספקט אחר של עולם הנפש האנושי, ולכן הוא משתמש בנקודות מבט שונות ובטכניקות שונות. אמנם יש נקודות השקה וחפיפה רבות, אך גם אם מביאים אותן בחשבון ישנה שונות משמעותית. כשם שאנו לא דורשים מרופאינו לדעת הכל מהכל, אלא מעוניינים שיתמחו בתחום מסוים, כך גם עם הפסיכולוגים. והרי מי שהתמחה בפסיכולוגיה רפואית לא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה קלינית שלא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה ארגונית. למה, אם כך, שנאפשר לאדם לעסוק בתחום שהוא לא התמחה בו? במיוחד כשמדובר במקצוע רגיש כמו מתן טיפול נפשי.

שוק הטיפול והעזרה הנפשית, במצבו הנוכחי, פרוץ למדי. ההגדרה החמקמקה של טיפול מאפשרת לאנשים חסרי הסמכה טיפולית לבצע התערבויות נפשיות שעלולות להזיק מבלי שתהיה להם ההכשרה המתאימה ומבלי לעבור תחת רגולציה המחייבת אותם לכללי אתיקה וכיוצא באלו. אדם לא יכול לקום ביום בהיר אחד ולקרוא לעצמו "פסיכולוג" – לשם כך הוא צריך ללמוד לפחות שני תארים בפסיכולוגיה, מה שלא הולך ברגל. אבל כל אחד יכול לקרוא לעצמו "מאמן", "יועץ", "מדריך רוחני" וכן הלאה, בין אם הוא עשה לימודי תעודה באיזה בית ספר ובין אם הוא פשוט קם בבוקר והחליט שזה מה שהוא. זה חוקי, אך עובד לרעתם של הזקוקים לטיפול שדווקא במצב רגיש בחייהם עלולים להגיע לאדם שאיננו מוסמך לטפל בהם.

פסיכולוגים שאינם קליניים הם סיפור שונה. הרי מותר להם לקרוא לעצמם "פסיכולוג", מתוקף היותם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה. הם גם ביצעו התמחות בתחומם, ועל נקראים פסיכולוג שיקומי/רפואי/וכן-הלאה. אבל זו בדיוק הנקודה. התמחותם היא בתחום שאינו התחום הקליני. על כן, למה שיציעו טיפול שלא התמחו בו?

מצדדי היוזמה אומרים שהיא דווקא טובה למטופלים, שכן היא פותחת את השוק ליותר תחרות ובהכרח תביא להוזלה של עלויות הטיפול הגבוהות. יהיו גם מי שיגידו שאני, כמי שמצוי על המסלול הקליני, מתנגד ליוזמה הזו כי אני חושש לעתידי המקצועי. תשובתי היא שאני דווקא לא חושש מהתחרות, אלא מהבלבול שיווצר. מה שמטריד אותי הוא האופן שבו היוזמה הזו עלולה לפגוע במטופלים. זה נכון שאולי היא תביא להוזלת הטיפול, אבל ההוזלה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר.

לא מן הנמנע שאנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודי הפסיכולוגיה הקלינית או להתמחות הקלינית, ילכו להתמחות אחרת רק בשביל להגיע, בעקיפין, לאותה נקודה ולהציע את אותו טיפול שמציע מי שכן ביצע התמחות קלינית, רק בלי ללמוד ולהתנסות באותם הדברים. זה לא אומר שאותם מטפלים יהיו בהכרח פחות טובים, אבל מספיק מטפל אחד שלא באמת יודע מה הוא עושה ומזיק, בלי להתכוון, ללקוח לו – כדי שכל זה לא יהיה שווה.
אם רוצים להוזיל את עלויות הטיפול, אפשר למצוא דרכים טובות יותר, לדעתי, כמו למשל להשקיע יותר בטיפוח מערך הטיפול הציבורי (נושא שבאמת זקוק לפוסט נפרד).

במצב הנוכחי, כאשר אדם הולך לבקש טיפול פסיכולוגי מפסיכולוג קליני, הוא יודע בדיוק מה הוא מקבל. הוא יקבל טיפול מאדם אשר למד והתמחה בפסיכולוגיה קלינית (דהיינו, מי שלמד את תיאוריות האישיות השונות, סוגי ההפרעות והמחלות השונים ובעיקר את טכניקות הטיפול השונות) וצבר נסיון טיפולי. יכול להיות שהוא ייפול על חרא של מטפל, אבל זה כבר סיפור אחר. במצב שיווצר אם ישונה החוק, אדם שיילך לקבל טיפול פסיכולוגי לא יידע למעשה מול מי הוא עומד. הוא לא יידע מה הוא למד ובמה המומחיות שלו. אלא אם הוא יטרח לברר, כמובן. אבל נראה לי שרוב האנשים לא יטרחו לברר ומלכתחילה הם לא יודעים מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לחינוכי או התפתחותי וכן הלאה. אני מתערב אתכם שמרבית האנשים לא יודע שיש הבדל בכלל.

ולמה זה רע? כי המטופלים האלו, הזקוקים לטיפול מקצועי, עלולים להגיע לאדם שאינו מוסמך ומיומן בטיפול הדרוש להם. הוא מוסמך ומיומן בטיפול מסוג אחר, אך החוק מאפשר לו לתת גם טיפול שאינו מיומן בו. הדבר משול למצב שבו אדם ייגש לאונקולוג ויבקש ממנו לטפל בקטרקט שהצטבר בעינו. אין חולקין על הידע והמיומנות של האונקולוג בטיפול במחלת הסרטן, אך מה לכך ולטיפול בקטרקט? נכון שהדוגמה הזו כנראה לא תתרחש במציאות, אבל זה רק משום שהציבור יודע להבדיל בין אונקולוג לרופא עיניים. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, כשזה נוגע לפסיכולוגיה, אני חושש שזה לא המצב.

חשוב לי להדגיש נקודה משמעותית, שנראה לי שלא תמיד חושבים עליה. הפסיכולוגיה הקלינית, כמו שאני רואה אותה, לא מתיימרת לאמץ לחיקה את כל הטיפולים ולדחוק הצידה את שאר הפסיכולוגים. יש הרי מי שיגידו שהפסיכולוגים הקליניים יהירים, יושבים במגדל השן שלהם וכו'. זו שטות. תסתובבו פעם במרפאות הציבוריות, על התנאים הדפוקים שלהן, ודברו איתי על מגדל השן. זה לא שאין פסיכולוגים קליניים יהירים, אבל זו שאלה של פרופורציה, הרי יהירות אפשר למצוא בכל מקום.

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה. אם אדם כזה יגיע אלי לטיפול, אני אכיר בכך שאין לי את הידע והנסיון שיאפשרו לי לעזור לו ואפנה אותו לפסיכולוג שיקומי. על אותו משקל אני לא מעוניין שאדם בעל הפרעת אישיות עמוקה יטופל על ידי פסיכולוג ארגוני, למשל.

לסיכומו של דבר, אני חושב שכנקודת בסיס, יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה. מצד שני, לא צריך לסגור דלתות ואם פסיכולוג שיקומי, למשל, מעוניין לעשות הסבה ולהכנס לתחום הפסיכולוגיה הקלינית, יש לעגן בחוק מערך הסמכה שיאפשר לאותו פסיכולוג לבצע לימודי השלמה בפסיכולוגיה קלינית (למשל בבתי הספר לפסיכותרפיה, או כלימודים לאחר תואר באוניברסיטאות) והתמחות קלינית מזורזת, ויאללה, לקליניקה. ואותו כנ"ל לכל כיוון – פסיכולוג קליני לשיקומי, רפואי להתפתחותי וכן הלאה.

כל היוזמה הזו מריחה לי לא טוב ויש לי הרגשה לא טובה בכלל שמה שמניע אותה הוא לא טובת המטופלים אלא משחקי כוח מיותרים. שינוי כזה של החוק חייב לנבוע מסיבה טובה באמת, לאחר שנערך דיון ציבורי ונלקחו בחשבון ההשלכות השונות. משום מה, לא נראה לי שזה המקרה.

עדכון – עיתון הארץ מדווח שפרופ' יואל אליצור ימונה ליו"ר מועצת הפסיכולוגים (6/3/10)

מקור תמונת פוסט

1. לשון החוק היא "טיפול פסיכותרפויטי" אך המונח תרפויטי קצת התיישן [↩]
2. זה המקום להעיר, אגב, שאינני מכיר את ד"ר וייל או את פרופ' אליצור, ואין לי דעה מסוימת על כישוריהם [↩]