קחו מחקר מדעי, הוסיפו גוף תקשורת אחד או שניים, הקפיצו במעט בדד-ליין ומה תקבלו?

ברוב המקרים, תקבלו כתבה שמעבירה את המחקר בצורה, איך לומר זאת במילים עדינות? מעוותת ומטופשת. במקרים רבים הכתבה תכיל רק חצאי אמיתות מן המחקר, תנפח ותגזים את ההשלכות שניתן או לא ניתן להסיק ממנו ובאופן כללי תציג תמונה מעוותת החוטאת לאמת. שמעתי כבר על חוקרים שממש חוששים שגוף תקשורת כזה או אחר יפרסם ידיעה על המחקר שלהם, פשוט כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הפרשנות הלא נכונה, מסירת העובדות החלקית וכן הלאה.

הדיווחים התקשורתיים האלו נגרמים מסיבות ברורות. אנשי מערכות החדשות רודפים אחרי שני דברים: רגש וזמן. זמן – כאשר הם ממהרים להדביק את הדד-ליין ולהיות הראשונים שמדווחים על הסיפור שלהם. רגש – כאשר הם רוצים להפעיל את הקוראים/צופים/מאזינים שלהם, לעורר את הרגשות שלהם ולהדביק אותם לעיתון/מסך/רדיו – אחרי הכל, רגש שווה רייטינג, ששווה כסף.

מלבד זאת, אני מרשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה (ואני מודה שלא בדקתי את הנושא) שמרבית הכתבים שמדווחים על מחקרים מדעיים אינם בעלי הכשרה מדעית, וגם אם כן, מן הסתם הם לא יכולים להיות בעלי הכשרה מדעית בכל התחומים. לא שאני מצפה שכל מערכת עיתון תחזיק סוללת כתבים שכל אחד מתמחה בתחום מחקר אחר, אבל זה משהו שכדאי לזכור.
באותם מקרים שבהם לכתב יש נסיון במחקר מדעי, לפעמים נראה שהוא בכלל לא קרא את המחקר שעליו הוא מדווח, אלא ניזון מהודעות לעיתונות או מקורות אחרים שהם לא הטקסט המדעי שנכתב בעקבות המחקר.

מה הבעיה כאן בעצם? האם זה רע? אחרי הכל, לאדם הממוצע אין את הזמן או הכלים להתעדכן בנעשה במחקר המדעי ולרכוש את הידע בעצמו. לכן לוקחים גופי התקשורת על עצמם לדווח עבורו. הבעיה היא שברוב המקרים הם עושים זאת בצורה רשלנית שיכולה גם לפגוע.
אז מצד אחד מדובר בדיווח עיתונאי שברוב המקרים יישכח לאחר יום או יומיים. נכון שיכולים להיות מקרים בהם הדיווח התקשורתי עולה על גדותיו ומעורר סערה כללית שמזינה את עצמה (שזה מאוד טוב לגופי התקשורת, בסך הכל) – ראו למשל את סיפור החיסון המשולש והאוטיזם שרק לפני חודשיים, שנים אחרי המחקר הראשון שהצביע על קשר לכאורה בין השניים, פורסם באופן סופי שמדובר במחקר שגוי. זהו מקרה קיצוני, והאמת היא שלא רק התקשורת אשמה פה, אלא גם חלק מהקהילה המדעית. אבל כך או כך, זה מקרה נדיר וכאמור, ברוב המקרים הדיווח בא ונעלם.

אבל אותי זה עדיין מרגיז לפעמים לקרוא כתבה ולמצוא בה דיווח מעוות, מוגזם ולעתים פשוט לא נכון. זה מרגיז אותי כי התפקיד של העיתונות, אני חושב, הוא להביא מידע טוב ומדויק ככל האפשר, ולא מידע שגוי שמגדיל את גוף הידע הלא נכון ויוצר מצג שווא שלעתים יכול להטעות את הקורא התמים. זה מרגיז אותי גם מכיוון שבאופן לא מפתיע, הרבה מהכתבות האלו נוגעות לתחום הפסיכולוגיה, שבו אפשר למצוא הרבה יותר פיקנטריה ולמשוך יותר קוראים.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בידיעה שפורסמה באתר של עיתון "הארץ" בעשרים ורביעי למרץ,וכותרתה "הזריקה שתעזור להתגבר על פוביות", או הכתבה המקבילה שהתפרסמה יום קודם לכן בווינט תחת השם "זריקה חדשה תעלים פוביות ופחדים"'.

בכתבות מסופר על מחקר יפני אשר בחן את ההשפעה של החומר המרדים לידוקאין על תגובת פחד של דגי זהב כאשר הוא מוזרק לצרבלום (המוח הקטן). כותרות הכתבות (ובמקרה של "הארץ" גם פסקת הפתיחה) מבטיחות לנו שבעקבות המחקר הזה נוכל להפטר מבעיה פסיכולוגית קשה הפוגעת בחייהם של אנשים רבים בעזרת זריקה פשוטה.

האם זה באמת כך? אתם יכולים לנחש את התשובה אבל למען הסדר הטוב, בואו נבין את המחקר. פרדיגמת המחקר פשוטה מאוד. דגי הזהב חולקו לשתי קבוצות אשר עברו תהליך זהה של התניית פחד פשוטה:

הדגים הוכנסו לאקווריום שמוקם בחדר חשוך לגמרי כאשר מדי פעם נדלקת נורה ירוקה.
בשלב הראשון, שנקרא שלב ההתניה, כאשר נדלקה הנורה הועבר זרם חשמלי באקווריום.עם הזמן, למדו הדגים לפחד מהנורה הירוקה (מה שמוכיח, אגב, שלדגי זהב יש זכרון קצת יותר ארוך מכמה שניות). איך יודעים שהדגים רכשו את הפחד? את זה לומדים בשלב השלישי שנקרא שלב ההכחדה. בשלב זה מראים לדגים את הנורה הירוקה בלי לתת זרם חשמלי. על ידי ניטור קצב הלב של הדגים, אפשר להסיק שהם מפחדים מהאור הירוק. אם כך, בהתחלה האור הירוק היווה גירוי נייטרלי לחלוטין ועכשיו הוא גירוי מפחיד. משמע: התניית פחד התרחשה.

מה ההבדל בין שתי קבוצות הדגים? קבוצה אחת קיבלה זריקות של לידוקאין ישירות לצרבלום במהלך שלב ההתנייה. לידוקאין הוא חומר מרדים אשר מנטרל את פעולת תאי העצב שבאים איתו במגע, כך שלמעשה הצרבלום של אותם דגים היה בלתי פעיל. כאשר נבדקו ההבדלים בין הקבוצות התברר שהדגים שקיבלו את זריקות הלידוקאין לא פיתחו תגובת פחד כמו הדגים בקבוצת הביקורת.

המסקנה המתבקשת היא שהזרקת לידוקאין לצרבלום ושיתוקו מונעת מהדגים ללמוד פחד חדש. המשמעות היא שלצרבלום יש תפקיד בלמידת פחד.

אך מה מספרים לנו הכתבים?
כתבת "הארץ" נפתחת במילים הבאות: "ידיעה משמחת לאלו מאתנו שסובלים מפוביות – בקרוב תוכלו להפסיק להשקיע את מיטב כספכם בסדנאות וטיפולים ארוכי טווח, ולהתגבר על הפחד שלכם בדרך קצרה וקלה יותר". מה אמור להבין מכך האדם הסובל מפוביה? האם עליו להבין את כוונת הכתב כפשוטה? סוף סוף הוא יוכל לקחת זריקה פשוטה ולהפסיק לפחד? האם הוא יוכל להפטר מהצורך המעיק כל כך ללכת לטיפול?¹.
אם הקורא יבין את זה, חבל, כי זה רחוק מהאמת ובטח שלא משהו שניתן להבין מהמחקר. בהמשך מצוטט עורך המחקר, פרופ' מסיוקי יושידה, כמי שאומר "תארו לעצמכם שאפשר יהיה בזריקה פשוטה לרפא את הפחד שלכם מעכבישים, מגבהים או מטיסות". האמת? מדהים, רק תארו לעצמכם. אבל גם את זה אי אפשר להבין מהמחקר שהוא עצמו ביצע.

כפי שהסברתי קודם לכן, כל מה שאפשר ללמוד מהמחקר הזה הוא שיש לצרבלום תפקיד מרכזי ברכישת פחד אצל דגי זהב. זו לא הפרשנות שלי, זה כתוב שחור על גבי PDF במאמר המקורי שאני בכלל לא בטוח שטל לינזן, כתב "הארץ" טרח לקרוא. מי שיקרא את המאמר, הזמין בחינם, יגלה שלמעשה, זהו משפט המפתח. אין ספק שיכול להיות שיש קשר בין המבנה המוחי של דג הזהב למבנה המוחי של בן האדם, וזה נכון שזה מחזק את האפשרות שהצרבלום האנושי קשור לרכישת פחד, וזה נכון שאולי (וזה אולי גדול) בעתיד ניתן יהיה להשתמש בקשר הזה לטובת טיפול בפוביות – אבל מפה ועד לפסקת הפתיחה של הכתבה הזו יש חתיכת קפיצה לוגית שהמילה "מופרכת" תיעלב אם אטריח אותה לצורך התיאור.

לעומת "הארץ", Ynet מציגים כתבה מאוזנת יותר. אמנם הכותרת שלהם גם מדברת על זריקה חדשה שתעלים את הפוביות, אבל תוכן הכתבה מתון יותר. קודם כל, Ynet כנראה מבינים יותר את העובדה שהם נמצאים באינטרנט וטורחים לקשר למחקר המקורי (למאמר הממשי, לא לקומוניקט בנושא), לטובת הקוראים שאולי רוצים להרחיב את הדעת. בנוסף, זוכרים את הציטוט של יושידה, עורך המחקר? אז Ynet נותנים גם את ההמשך שלו: "המחקר שלנו מציע כי יום אחד הדבר יתאפשר במציאות". במילים אחרות, ב-Ynet לפחות מנסים קצת להמנע מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת ונשארים נאמנים במידה מסוימת לרוח שבה נכתב המאמר של יושידה ועמיתיו ולפיה הם בסך הכל גילו שלצרבלום של דג הזהב קשר ללמידת פחד, ויכול להיות שבעתיד זה יעזור לפיתוח טיפול לפחד.

כאמור, זו בסך הכל עוד כתבה קטנה שתשכח במהרה, אך היא מדגימה את האופי המעצבן הזה שבו הדרך מהמחקר המאופק אל התקשורת רצופה אולי כוונות טובות אך מביאה לתוצר שהוא, בעיני, מביך. באופן אישי זה מרגיז אותי כי כתבה כמו זו מוטעית ומטעה. היא מטעה את הקורא הסובל מפוביות כשהיא יוצרת אצלו תקוות חינם, היא מטעה את הוקראים האחרים שיחשבו שטיפול בחרדות הוא עניין פשוט של מה בכך, אז מה רוצים כל הפסיכולוגים האלה ובאופן כללי עושה עוול למהות של המחקר המדעי שמטרתו לבאר ולמצוא את האמת.

אני די בספק שדיווחים כמו אלו ישתנו בעתיד. בתוך התזזית הזו שאנו חיים בה לכתבים אין, ככל הנראה, את הזמן לקרוא ולהתעמק במחקר שעליו הם מדווחים ולהבין את השלכותיו וההקשרים שלו. הם צריכים לתת בשר כאן ועכשיו. יכול להיות שכאן מקומם של הבלוגים להכנס מעט לתמונה. בלוגרים, כמוני, שאינם מחוייבים לדד-ליין אכזרי או לעריכה המחייבת אותם לעגל פינות, יוכלו לתת דיווח מדויק יותר ועדיין להנגיש את הטקסט המדעי לקהל הרחב. זה, לפחות, אחד הדברים שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.

מקור תמונה גדולה

1. אני אפילו לא נכנס לזה שטיפול בפוביה לא צריך להיות ארוך ויקר

פחד הוא אחד מהרגשות הקמאיים ביותר שלנו. הוא מלווה אותנו משחר קיומנו, ולא רק אותנו, אלא את שאר שותפינו לעולם החי. הפחד קשור באופן הדוק לפעילותו של אזור במוח הקרוי אמיגדלה. איזור זה, שקיבל את שמו מצורתו שהיא כצורת השקד, הוא חלק מהמערכת הלימבית שאחראית בעיקר על עיבוד רגשות וזכרונות. זוהי אחת המערכות המוקדמות ביותר שהתפתחו באבולוציה של מערכת העצבים אצל בעלי החוליות, ולכן הפחד הוא אכן אחד הרגשות המוקדמים שהתפתחו בעולם החי. ולא בכדי, שכן מי שחי ללא פחד, סופו לסיים את חייו מהר מאוד. גם בעולם המוגן יחסית שלנו, אך במיוחד בעולם הפראי שבו התפתחו בעלי החיים ובתוכם גם בני האדם. היום שבו התרחשה למידת הפחד הראשונה, כאשר בעל חיים מסוים למד שניצבת מולו סכנה שעליו להזהר ממנה אם חייו יקרים לו היה יום חשוב באבולוציה.

הפחד, בסופו של דבר, נועד כדי לשמור עלינו. הוא מתריע בפנינו על סכנה מתקרבת ומאפשר לגופנו להתכונן לתגובה, בין אם התגובה היא לברוח או להלחם. הפחד חשוב לחיינו. אך לא פעם הפחד יוצא משליטה והופך למעמסה המפריעה לתפקוד היומיומי. זהו הבסיס של הפרעות החרדה השונות. בהפרעת פוביה ספציפית, למשל, קיים פחד מפני אובייקט ספציפי שהופך לעוצמתי וצובע את החיים באופן שאינו פרופורציונלי לאובייקט המפחיד ולנוכחותו. למשל, יצא לי לעבוד פעם עם ילדה שסבלה מפוביה לכלבים. היא פחדה מכל כלב (מלבד הכלב המשפחתי) וסירבה לצאת לרחוב ללא ליווי. כשהיינו הולכים יחד ברחוב והיא היתה רואה כלב באופק, גם אם זה פודל קטן ולא מזיק, היא היתה מתחילה לפחד ובורחת לצד השני של הרחוב. לכאורה הפוביה הזו לא מזיקה יתר על המידה, שכן היא יכולה בקלות להמנע ממפגש עם כלבים, אך בפועל הפוביה פגעה במפגשיה החברתיים, כי היא התעקשה שתמיד יאספו אותה ברכב מבית הספר וכך לא הלכה עם שאר החברות ברגל, או נמנעה מללכת לבתי חברות מסוימות שהיה בהן כלב. עבור ילדה מאוד חברותית כמוה, זה לא היה דבר פשוט.
וזו היתה דוגמה להפרעת חרדה פשוטה יחסית. חשבו מה עובר על אדם הסובל מאגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים וסואנים) או מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD, המוכרת גם בקרב חיילים לשעבר כהלם קרב).

קיימות דרכים שונות לטיפול בהפרעות החרדה, שאחת המפורסמות ביותר מהן היא הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, או CBT. שיטת ה-CBT פופולארית הן משום שהיא פשוטה לשימוש, הגיונית ולא דורשת עבודה ארוכה. יתרון נוסף שלה היא ההצלחה במחקרים המשווים אותה לטיפולים אחרים (לפחות בנוגע להפרעות החרדה). לא אכנס למהות השיטה, מגיע לה פוסט נפרד, אך אתייחס לאספקט אחד שלה שיוביל אותי לנושא שעליו אני רוצה לספר לכם בפוסט.

ללמוד לפחד

פחד נרכש בעזרת מנגנון למידה בסיסי למדי. כאשר אנו נחשפים לגירוי אשר גורם לנו לתחושה לא נעימה, אנו למדים לפחד ממנו. ילד קטן אשר יקרב את ידו לסיר לוהט ויכווה, ילמד (עם הזמן) לפחד מהסיר וימנע מהמגע איתו. הלמידה היא למעשה חיבור הנעשה במוח בין שני גירויים שלפני כן לא קושרו זה לזה – הסיר והכאב. אם נוכל ללמד את אותו הילד לפרק את החיבור הזה, הוא יפסיק לפחד מהסיר. איך עושים את זה? אפשר לתת לילד לגעת בסיר קר ולהרגיש שזה לא כואב. לאחר כמות מסוימת של חשיפות כאלו, הקישור "סיר=חם וכואב" ידעך והילד לא יפחד מהסיר (החוכמה, כמובן, היא שהילד ילמד להבדיל בין סיר חם וסיר קר ולפחד רק מהסיר החם). לפעולה הזו קוראים חשיפה והיא אחת מאבני היסוד של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. אם לחזור לאותה ילדה המפחדת מכלבים שתיארתי, הדבר העיקרי שעשיתי איתה היה לצאת אל הגינה מול הבית, שם הסתובבו הרבה כלבים, ופשוט להיות איתה שם, לחשוף אותה לסביבה שהיא מפחידה עבורה, אך ממרחק בטוח (ותוך שהנוכחות שלי נוסכת בה בטחון). בפעמים הראשונות החרדה שלה הציפה אותה והיא דרשה לחזור הביתה, אך בפעמים הבאות היא הצליחה להחזיק מעמד יותר ויותר עד שבסופו של דבר היא הצליחה להסתובב בגינה, כמעט ללא פחד, ואף הרשתה לעצמה להתקרב לחלק מהכלבים.
מה שהתרחש אצלה הוא שבירה של הצימוד בין "כלבים" ו"מסוכן", או במילים אחרות, ביטול למידת הפחד. תהליך זה נקרא הכחדה.

כאמור, טיפול מסוג זה הוכח כיעיל מאוד עבור הפרעות חרדה שונות. אך הוא לא מושלם ולא פעם קורים מצבים שבהם הטיפול מצליח אך מחזיק מעמד לזמן מוגבל. כשחוזרים למטופל לאחר שנה, שנתיים או יותר, רואים שהפחד חזר. ההכחדה, כך נראה, נעלמה.

אנחנו לא יודעים למה בדיוק זה קורה, ויש ודאי תיאוריות שונות סביב הנושא. אך השאלה היא, כמובן, מה אפשר לעשות עם זה. מחקר חדש ומרתק, שאותו אתאר להלן, מנסה לתקוף בדיוק את הנקודה הזו.

רה-קונסולידציה של זכרון

המחקר, שהובל על ידי שתי חוקרות מאוניברסיטת ניו יורק, משתמש בטכניקה שנקראת רה-קונסולידציה (reconsolidation) או גיבוש מחדש, אם תרצו. קונסולידציה היא התהליך שבו זכרון חדש מתגבש ומתקבע במוח והופך זמין עבור הזכרון ארוך הטווח שלנו. רה-קונסולידציה מתרחשת כאשר זכרון קיים נשלף ומתעורר, ואז מתקבע מחדש. בזמן שעובר בין עירור הזכרון לחזרתו למצב קבוע ויציב, הוא רגיש ולא יציב, ולכן נתון לשינוי. טכניקות שונות מנסות להגיע לזכרון במצב הרגיש הזה ולהשפיע עליו, כדי למשל לנטרל את למידת הפחד הנלווית אל הזכרון. יש להזכיר שרה-קונסולידציה היא תהליך תיאורטי שהדעות עליו חלוקות.

אחת הדרכים להפריע לזכרון לפני שהוא עובר רה-קונסולידציה היא בעזרת חומרים כימיים מסוימים, בדרך כלל כאלו אשר מונעים יצירה של חלבון בתאים. מכיוון שהקונסולידציה של זכרונות נעשית דרך יצירת קשרים בין תאי עצב, וקשרים אלו בנויים בין השאר מחלבונים, חומרים המעכבים יצירת חלבונים מונעים, למעשה, התגבשות של הזכרון. מחקרים שונים שנערכו על עכברים הצליחו להראות שבעזרת חומרים כאלו, ניתן לנטרל תגובת פחד שנלמדה על ידי העכבר בצורה יעילה יותר מאשר הכחדה רגילה, פשוט על ידי עירור של הזכרון ובחלון הזמן שנפתח עד הרה-קונסולידציה, הזרקה של החומרים המתאימים. אך השימוש בחומרים אלו הינו מסוכן עבור בני אדם, ולא יהיה קל ליישם אותו למטרות טיפוליות, כך שכדאי למצוא דרכים חודרניות פחות. וזה בדיוק מה שעשו שתי החוקרות במחקר הזה.

החוקרות, דניאלה שילר ואליזבת פלפס, יצרו פרדיגמה פשוטה מאוד של למידת פחד. אגב, שילר היא ישראלית במקור ונחשפה לנושא הפחד במסגרת שירותה הצבאי שבו ביצעה מספר צניחות שהיו, לדבריה, חוויה מפחידה מאוד. הן הזמינו נבדקים לניסוי שבמהלכו הוקרנו על מסך שתי צורות: ריבוע כחול וריבוע צהוב. הנבדקים חוברו לאלקטרודה אשר העבירה להם שוק חשמלי קטן בחלק מהפעמים שבהן הופיע הריבוע הצהוב. כאשר הופיע הריבוע הכחול לא קרה כלום. כך למדו הנבדקים לפחד מהריבוע הצהוב. איך מדדו את הפחד הזה? בעזרת מדד הנקרא GSR. זוהי מדידה של רמת המוליכות החשמלית באצבעות. כשאנו מפחדים, אנו מזיעים. כשאנו מזיעים, העור שלנו רטוב והמוליכות החשמלית שלו עולה. לכן מדד GSR הוא מדד יעיל לפחד (ומשמש גם בבדיקות פוליגרף).

למחרת עברו הנבדקים תהליך הכחדה. הם נחשפו לאותם ריבועים, אך הפעם האלקטרודה לא העבירה שוק חשמלי באף אחד מהמקרים. כך למעשה הוכחד הקשר בין הריבוע הצהוב לשוק החשמלי והנבדקים למדו לא לפחד ממנו. אך חלק מהנבדקים, לפני תהליך ההכחדה, עברו אזכור של הזכרון השלילי, זה של הריבוע הצהוב. האזכור נעשה עשר דקות לפני תחילת ההכחדה, כך שההכחדה נעשתה בזמן שהזכרון היה במצב פעיל ורגיש. אצל כל הנבדקים רמת הפחד ירדה לחלוטין בסוף תהליך ההכחדה, עדות לכך שההכחדה הצליחה.

למחרת חזרו הנבדקים בפעם האחרונה למעבדה, והפעם נחשפו שוב לריבועים ושוב נמדדה רמת הפחד שלהם. באופן מעניין, למרות שביום הקודם נראו שכולם למדו להפסיק לפחד מהריבוע הצהוב, הפעם הנבדקים שעברו הכחדה בלי רה-קונסולידציה, חזרו לפחד מהריבוע הצהוב. הנבדקים שכן עברו רה-קונסולידציה, לעומת זאת, לא פחדו כלל. במילים אחרות, עבור הנבדקים שלא עברו רה-קונסולידציה, הזכרון נשאר כמו שהיה בהתחלה, מפחיד. הנבדקים האחרים, לעומת זאת, חוו שינוי של הזכרון ולמעשה הזכרון הפך ללא מפחיד.

תמונה שווה אלף מילים ולכן כדאי להסתכל על התמונה הבאה. הגרף העליון מתאר את תגובת הפחד (בציר האנכי) של הקבוצה שלא עברה רה-קונסולידציה. כמו שאפשר לראות, בשלב למידת הפחד (Conditioning) תגובת הפחד עולה בהדרגה ומגיעה למקסימום. בשלב ההכחדה (Extinction) שנערך למחרת, תגובת הפחד יורדת בהדרגה. ביום השלישי (Test) נחשפו הנבדקים לגירוי המפחיד ורואים שתגובת הפחד שלהם חזרה (הקו האופקי בראש הגרף). הגרף התחתון מתאר את מה שקורה בקבוצה שעברה רה-קונסולידציה (הפס האדום). בשלב השלישי תגובת הפחד שלהם נמוכה עד לא קיימת.

אחת החוקרות, דניאלה שילר, מסבירה את זה יפה במטאפורה הבאה: בתהליך הכחדה רגיל אנחנו מתחילים עם זכרון מפחיד. ההכחדה יוצרת למעשה זכרון חדש שאינו מפחיד. כך יש לנו שני זכרונות המתחרים אלו באלו. זה כמו שניקח קובץ במחשב שנקרא "ריבוע צהוב" ובתוכו כתוב "מפחיד", נעתיק אותו לקובץ חדש שייקרא "ריבוע צהוב 2” ובתוכו כתוב "לא מפחיד". בכל פעם שנתקל בריבוע צהוב, שני הקבצים יתחרו על תשומת הלב שלנו ומי שינצח יקבע אם נפחד או לא. אך בתהליך הרה-קונסולידציה אנחנו עושים משהו שונה. אנחנו לוקחים את הקובץ "ריבוע צהוב" ומשנים את הכיתוב בתוכו מ"מפחיד" ל"לא מפחיד". כעת זהו הזכרון היחיד ולכן ההכחדה של הפחד עובדת טוב יותר.

מה שמדהים במיוחד הוא שהחוקרות בדקו את ההשפעה הזו לאורך זמן. הן הזמינו חלק מהנבדקים לחזור למעבדה לאחר שנה (!) וחשפו אותם לריבועים. הנבדקים שעברו רה-קונסולידציה לא הראו שום פחד, אך הנבדקים האחרים כן הפגינו פחד, שנה לאחר ההכחדה הלכאורה מוצלחת שעברו.

במהלך שנותיי כסטודנט לפסיכולוגיה יצא לי לקרוא לא מעט מחקרים. חלקם מעניינים, חלקם מפתיעים, אבל מעטים הצליחו לתפוס את הדמיון שלי ולרגש, כן כן, כמו המחקר הזה. שילר ופלפס הצליחו להרחיב את הידע שלנו על זכרון ולמידה אך חשוב יותר, נראה שהן חשפו דרך חדשה לשכלל את הטכניקות הטיפוליות שלנו. ובשביל מישהו כמוני, ששם את יהבו על עולם הטיפול ומתעניין מאוד בטכניקות מעולם הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, זה שווה המון.
לא בכדי המחקר פורסם ב-Nature, אחד מכתבי העת המדעיים החשובים בעולם. לשמחתנו, Nature גם מציעים סרטון ובו מתארות שילר ופלפס את המחקר. כדאי לצפות בו כאן.

הדרך ליישום הטכניקה שעולה מהמחקר הזה בקליניקה עוד ארוכה. למידת הפחד שבה השתמשו החוקרות היא למידה מהסוג הפשוט ביותר אך המנגנונים של הפרעות חרדה מורכבים יותר, ונלווים להן סימפטומים נוספים ומורכבים. הדבר נכון במיוחד עבור הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אך המחקר הזה עוד עלול להתגלות עם הזמן כפורץ דרך חדשה לטיפול אפקטיבי יותר, שלא דורש שימוש בתרופות והופך את חייהם של אלפי אנשים לטובים יותר. אותי, לפחות, זה מלהיב.

לקריאה נוספת:

מקור תמונה