הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט של הבלוגר ג'ונה לרר. למי שלא מכיר, מדובר בכותב מוכשר מאוד שכותב על פסיכולוגיה בבלוג שנקרא The Frontal Cortex. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא כותב בצורה פשוטה, בהירה ומהנה על נושאים מאוד מגוונים בפסיכולוגיה. מאחוריו גם שני ספרים העוסקים האחד בחקר המוח והשני בקבלת החלטות. מה שעוד אני אוהב אצלו הוא שכמוני, הוא אוהב אוכל ובישול, ומדי פעם משלב בין פסיכולוגיה, בישול ואכילה. בעבר כבר תרגמתי פוסט שלו לבלוג הבישול של אשתי ושלי על חווית הבישול בבית ועכשיו אני מביא לכם פוסט חדש שנוגע בפסיכולוגיה, אוכל ובישול – אבל מתאים יותר ברוחו לבלוג הזה.
למי שרוצה לקרוא את המקור – כאן.

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב / ג'ונה לרר

"אפקט איקאה" הוא אפקט הטיה פסיכולוגי שזוהה לראשונה על ידי מייקל נורטון, דניאל מוצ'ון ודן אריאלי. הרעיון יהיה בהיר מאוד למי שאי פעם נאבק בנסיון להרכיב ספריה על סמך סט הוראות לא ברור. למרות שהרהיט נראה על הפנים – אני תמיד שוכח כמה ברגים – האוסף הרעוע של עץ מעובד מרגיש כמו יצירת פאר. (המדף הזה לא אמור להיות ישר, נכון?)

באחד המחקרים, הכלכלנים ההתנהגותיים הנ"ל ביקשו מאנשים לקפל אוריגאמי ולאחר מכן להציע מחיר עבור היצירה שלהם. כפי שציפו החוקרים, הנבדקים היו מוכנים לשלם יותר על היצירות שלהם. למעשה, הם היו כל כך מוקסמים מהיצירות החובבניות שלהם עד שהם שפטו אותן כשוות ערך ליצירות אוריגאמי שנוצרו על ידי מקצוענים.

מתברר שאפקט איקאה תקף גם לגבי אוכל, לפחות אצל עכברים. הניסוי הוא פשוט: עכברים אומנו ללחוץ על ידיות על מנת לקבל אחד משני חיזוקים. אם לחצו על ידית א', הם קיבלו טיפה טעימה של מי סוכר. אם לחצו על ידית ב', הם קיבלו טיפת מי סוכר בטעם אחר (חיזוק זה נעשה עם פוליקוז, לא עם סוכרוז.)

לאחר מכן החלו החוקרים לערוך משחקי מחשבה עם העכברים, כאשר הם העלו בהדרגתיות את כמות המאמץ הנדרש על מנת לקבל את אחד החיזוקים. בעוד שבתחילת הניסוי העכברים היו צריכים ללחוץ פעם אחת על הידית על מנת לקבל את מי הסוכר, בסוף הניסוי הם נדרשו ללחוץ 15 פעמים.

וכאן הדברים מתחילים להיות מעניינים: כאשר הניסוי נגמר והעכברים הורשו להרגע בכלוב הבית שלהם, הם הראו העדפה מרשימה לאותו חיזוק שהם היו צריכים להתאמץ יותר עבורו. יותר לחיצות על הידית הובילו למים טעימים יותר (החוקרים מדדו את ההעדפה הזו בכמה דרכים, כולל ניתוח של "מיקרו-מבנה של הליקוק". מאכלים מועדפים מובילים לקצב מהיר יותר של ליקוק ול"פרצי ליקוק" ממושכים יותר.)

החוקרים מסכמים את המאמר עם השערה מדוע אפקט כזה מתרחש. הם טוענים שהקישור בין מאמץ לטעם טוב היה אדפטיבי כאשר קלוריות היו מצרך נדיר, ולפעמים היינו נאלצים לעבוד קשה רק בשביל לקבל ארוחה מגעילה.

במונחים אבולוציוניים, מנגנונים שכאלו יכלו לתמוך בהישרדות תחת תנאים של חסך (במזון, ע.כ.) וכאשר הסיכויים למצוא מזון קשורים למאמצי ליקוט גדולים יותר. בתנאים כאלו, עליה בטעימוּת (palatability, ערבות לחיך, ע.כ.) של מזונות בעלי ערך נמוך משרתת שתי מטרות, העלאת הצריכה של המזון ושיפור היכולת ללמוד דרך רמזים הקיימים בסביבה.

על פי המטרה הראשונה, שינוי בערבות לחיך של המזון תגביר את משך הארוחה ו/או את הצריכה של מזונות מסוימים (למשל, בעלי ערך נמוך) אשר יידחו במצבים אחרים, כאשר המזון מצוי בשפע.

ניסוי זה מזכיר לי מאמר פרובוקטיבי משנת 2003, הנקרא “?Why Have Americans Become More Obese” (זהירות, PDF), מאת הכלכלנים דיוויד קטלר, אדוארד גלסר וג'סי שפירו. הם טענו שהעליה במשקל הממוצע של האזרח האמריקני בעשורים האחרונים נגרמה בעיקר עקב שינוי טכנולוגי באופן ייצור המזון, שינוי המאפשר לנו לבשל קלוריות בקלות שהולכת וגוברת.¹ (בשנת 1965, אישה נשואה שלא עבדה השקיעה שעתיים ביום בבישול וניקוי לאחר הארוחה. בשנת 1995, אותן מטלות דרשו 50 דקות של עבודה.)

הכלכלנים מדגימים את טיעוניהם בעזרת תפוחי אדמה:
לפני מלחמת העולם השניה, האמריקאים אכלו כמויות גדולות מאוד של תפוחי אדמה, בדרך כלל אפויים, מבושלים או כמחית. תפוחי האדמה נצרכו בעיקר בבית. צ'יפס היו מנה נדירה, הן בבתים והן במסעדות, מכיוון שהכנתם דורשת עבודה רבה של קילוף, חיתוך וטיגון. ללא מכשירים יקרים, פעולות אלו דורשות זמן רב.

בתקופה שלאחר המלחמה, מספר המצאות אפשרו ייצור צ'יפס בצורה מרכזית. תפוחי אדמה קולפו, נחתכו ובושלו במספר מקומות מרכזיים תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות ומתוחכמות. הם הוקפאו במינוס 40 מעלות ונשלחו לנקודות הצריכה, שם הם חוממו מחדש במהירות בעזרת סיר טיגון עמוק (במסעדות המזון המהיר) או בעזרת תנור או מיקרוגל (בבית).

היום, הצ'יפס הוא הצורה השלטת של תפוחי אדמה והירק האהוב על האמריקאים. שינוי זה בולט בנתוני הצריכה. בין השנים 1977-1995, הצריכה הכוללת של תפוחי אדמה עלתה בכשלושים אחוזים, כאשר מרביתם מגיעים מצריכת צ'יפס וחטיפי צ'יפס (potato chips and French fries).

מדוע ארוחות מיקרוגל וארוחות קפואות מובילות בצורה ברורה כל כך להשמנת יתר? על פי הכלכלנים, העלות הנמוכה של הקלוריות (הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן הנדרש להכנתן) גרמו לנו, בצורה משמעותית, לצרוך אותן יותר. אוכל הפסיק להיות משהו שאנחנו יוצרים – במילים אחרות, הוא לא דורש מאיתנו הרבה לחיצות על הידית – והפך להיות פשוט משהו שאנחנו מעכלים. אכילה הופכת לקלה יותר. ואנחנו הופכים לשמנים יותר.

אנחנו כבר לא מבשלים בבית

אבל אולי אנחנו לא צורכים יותר קלוריות רק בגלל שהן כל כך זולות. אולי אנחנו צורכים יותר קלוריות בגלל שכל קלוריה מעניקה לנו פחות הנאה. הלקח שיש ללמוד מהעכברים לוחצי הידיות, אחרי הכל, הוא שאם אנחנו לא עובדים בשביל האוכל שלנו – כאשר הוא דורש מאיתנו לחיצת ידית אחת, או סיבוב מהיר במיקרוגל – הוא פחות ערב לחך.

השערה זו מובילה אותי למחקר הבא, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Science. הניסוי כלל מתן לגימות של מילקשייק שוקולד לנבדקים השוכבים במכונת fMRI. החוקרים התעניינו בדפוסי הפעולה של הסטריאטום, אזור עשיר בנוירונים דופאמינרגיים² המעורב בעיבוד של חיזוקים הדוניסטיים (כשהסטריאטום שלכם עובד, החיים טובים.) ואכן, אצל אנשים בעלי השמנת יתר נמצאה תת-פעילות של הסטריאטום לאחר לגימה מהמילקשייק, מה שהוביל לצריכה גדולה יותר של המילקשייק. במילים אחרות, הם המשיכו ללגום מהמילקשייק בחיפוש אחר ההנאה.

מחקר שני מצא שלאורך זמן, אנשים בעלי כמות נמוכה יותר של קולטני דופאמין בסטריאטום נוטים להעלות יותר במשקל. נתון זה מציע שהשמנת יתר, לפחות באופן חלקי, נגרמת על ידי מחסור בהנאה עצבית. כמובן שזה סותר את הסטראוטיפ התרבותי הפופולארי (והמאוד לא הוגן) בנוגע להשמנת יתר, שמניח שאנשים שמנים הם גרגרנים שאינם מסוגלים לעמוד בפני פיתויים. למעשה, ההפך הוא הנכון: הסיבה שהם אוכלים יותר מדי היא שהם לא נהנים מספיק מהאוכל שלהם. הם ממשיכים ללגום מהמילקשייק בדיוק בגלל שהוא לא מספיק מענג.

אולי זו הסיבה שהאמריקאים צריכים מנות שהולכות וגדלות: מכיוון שלא הכנו את המילקשייק בעצמנו, מכיוון שארוחת הערב דרשה רק דקות בודדות של עבודה, אנחנו צריכים לצרוך יותר קלוריות כדי להגיע לאותה רמת בסיס של סיפוק והנאה. הפתרון לבעיה זו הוא פשוט, כמובן: אנחנו צריכים להקדיש זמן להכנת ארוחת ערב. במקום לקנות צ'יפס קפוא, הכינו ריזוטו. 30 הדקות שתשקיעו בערבוב יהפכו את התוצאות לטעימה הרבה יותר.

מקור תמונה גדולה

1. עד שקטלר, גלסר ושפירו הגיעו, אחת התיאוריות המובילות על המשקל העודף באמריקה היתה זו של תומס פיליפסון וריצ'ארד פוזנר, שטענו ששינוי בכמות האנרגיה המבוזבזת במהלך העבודה וההגעה לעבודה אחראיות לעליה במקרי השמנת היתר. אך כפי שציינו קטלר ושותפיו, עיקר המעבר למקצועות פסיביים התרחש בתחילת שנות השבעים. יתרה מכך, קטלר ושותפיו מדגימים בצורה משכנעת שהשינויים בדפוס האימון הגופני בשלושים השנים האחרונות היו מינימליים. על מנת שהעלייה הגדולה בהשמנת היתר תוסבר על ידי שינויים בפעילות הגופנית, האמריקאים היו צריכים להפחית את צריכה האנרגיה שלהם בכמות השווה ערך להליכה של שני קילומטר ליום. שינוי כזה מעולם לא התרחש.
2. תאי עצב המפרישים את המעביר העצבי דופאמין, שנמצא קשור לתהליכים של חיזוק, או במילים אחרות, מה שגורם לנו להרגיש טוב. מנגנונים אלו קשורים במקרים רבים להתמכרות. ע.כ.

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה¹ אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.

1. למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם

קחו מחקר מדעי, הוסיפו גוף תקשורת אחד או שניים, הקפיצו במעט בדד-ליין ומה תקבלו?

ברוב המקרים, תקבלו כתבה שמעבירה את המחקר בצורה, איך לומר זאת במילים עדינות? מעוותת ומטופשת. במקרים רבים הכתבה תכיל רק חצאי אמיתות מן המחקר, תנפח ותגזים את ההשלכות שניתן או לא ניתן להסיק ממנו ובאופן כללי תציג תמונה מעוותת החוטאת לאמת. שמעתי כבר על חוקרים שממש חוששים שגוף תקשורת כזה או אחר יפרסם ידיעה על המחקר שלהם, פשוט כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הפרשנות הלא נכונה, מסירת העובדות החלקית וכן הלאה.

הדיווחים התקשורתיים האלו נגרמים מסיבות ברורות. אנשי מערכות החדשות רודפים אחרי שני דברים: רגש וזמן. זמן – כאשר הם ממהרים להדביק את הדד-ליין ולהיות הראשונים שמדווחים על הסיפור שלהם. רגש – כאשר הם רוצים להפעיל את הקוראים/צופים/מאזינים שלהם, לעורר את הרגשות שלהם ולהדביק אותם לעיתון/מסך/רדיו – אחרי הכל, רגש שווה רייטינג, ששווה כסף.

מלבד זאת, אני מרשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה (ואני מודה שלא בדקתי את הנושא) שמרבית הכתבים שמדווחים על מחקרים מדעיים אינם בעלי הכשרה מדעית, וגם אם כן, מן הסתם הם לא יכולים להיות בעלי הכשרה מדעית בכל התחומים. לא שאני מצפה שכל מערכת עיתון תחזיק סוללת כתבים שכל אחד מתמחה בתחום מחקר אחר, אבל זה משהו שכדאי לזכור.
באותם מקרים שבהם לכתב יש נסיון במחקר מדעי, לפעמים נראה שהוא בכלל לא קרא את המחקר שעליו הוא מדווח, אלא ניזון מהודעות לעיתונות או מקורות אחרים שהם לא הטקסט המדעי שנכתב בעקבות המחקר.

מה הבעיה כאן בעצם? האם זה רע? אחרי הכל, לאדם הממוצע אין את הזמן או הכלים להתעדכן בנעשה במחקר המדעי ולרכוש את הידע בעצמו. לכן לוקחים גופי התקשורת על עצמם לדווח עבורו. הבעיה היא שברוב המקרים הם עושים זאת בצורה רשלנית שיכולה גם לפגוע.
אז מצד אחד מדובר בדיווח עיתונאי שברוב המקרים יישכח לאחר יום או יומיים. נכון שיכולים להיות מקרים בהם הדיווח התקשורתי עולה על גדותיו ומעורר סערה כללית שמזינה את עצמה (שזה מאוד טוב לגופי התקשורת, בסך הכל) – ראו למשל את סיפור החיסון המשולש והאוטיזם שרק לפני חודשיים, שנים אחרי המחקר הראשון שהצביע על קשר לכאורה בין השניים, פורסם באופן סופי שמדובר במחקר שגוי. זהו מקרה קיצוני, והאמת היא שלא רק התקשורת אשמה פה, אלא גם חלק מהקהילה המדעית. אבל כך או כך, זה מקרה נדיר וכאמור, ברוב המקרים הדיווח בא ונעלם.

אבל אותי זה עדיין מרגיז לפעמים לקרוא כתבה ולמצוא בה דיווח מעוות, מוגזם ולעתים פשוט לא נכון. זה מרגיז אותי כי התפקיד של העיתונות, אני חושב, הוא להביא מידע טוב ומדויק ככל האפשר, ולא מידע שגוי שמגדיל את גוף הידע הלא נכון ויוצר מצג שווא שלעתים יכול להטעות את הקורא התמים. זה מרגיז אותי גם מכיוון שבאופן לא מפתיע, הרבה מהכתבות האלו נוגעות לתחום הפסיכולוגיה, שבו אפשר למצוא הרבה יותר פיקנטריה ולמשוך יותר קוראים.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בידיעה שפורסמה באתר של עיתון "הארץ" בעשרים ורביעי למרץ,וכותרתה "הזריקה שתעזור להתגבר על פוביות", או הכתבה המקבילה שהתפרסמה יום קודם לכן בווינט תחת השם "זריקה חדשה תעלים פוביות ופחדים"'.

בכתבות מסופר על מחקר יפני אשר בחן את ההשפעה של החומר המרדים לידוקאין על תגובת פחד של דגי זהב כאשר הוא מוזרק לצרבלום (המוח הקטן). כותרות הכתבות (ובמקרה של "הארץ" גם פסקת הפתיחה) מבטיחות לנו שבעקבות המחקר הזה נוכל להפטר מבעיה פסיכולוגית קשה הפוגעת בחייהם של אנשים רבים בעזרת זריקה פשוטה.

האם זה באמת כך? אתם יכולים לנחש את התשובה אבל למען הסדר הטוב, בואו נבין את המחקר. פרדיגמת המחקר פשוטה מאוד. דגי הזהב חולקו לשתי קבוצות אשר עברו תהליך זהה של התניית פחד פשוטה:

הדגים הוכנסו לאקווריום שמוקם בחדר חשוך לגמרי כאשר מדי פעם נדלקת נורה ירוקה.
בשלב הראשון, שנקרא שלב ההתניה, כאשר נדלקה הנורה הועבר זרם חשמלי באקווריום.עם הזמן, למדו הדגים לפחד מהנורה הירוקה (מה שמוכיח, אגב, שלדגי זהב יש זכרון קצת יותר ארוך מכמה שניות). איך יודעים שהדגים רכשו את הפחד? את זה לומדים בשלב השלישי שנקרא שלב ההכחדה. בשלב זה מראים לדגים את הנורה הירוקה בלי לתת זרם חשמלי. על ידי ניטור קצב הלב של הדגים, אפשר להסיק שהם מפחדים מהאור הירוק. אם כך, בהתחלה האור הירוק היווה גירוי נייטרלי לחלוטין ועכשיו הוא גירוי מפחיד. משמע: התניית פחד התרחשה.

מה ההבדל בין שתי קבוצות הדגים? קבוצה אחת קיבלה זריקות של לידוקאין ישירות לצרבלום במהלך שלב ההתנייה. לידוקאין הוא חומר מרדים אשר מנטרל את פעולת תאי העצב שבאים איתו במגע, כך שלמעשה הצרבלום של אותם דגים היה בלתי פעיל. כאשר נבדקו ההבדלים בין הקבוצות התברר שהדגים שקיבלו את זריקות הלידוקאין לא פיתחו תגובת פחד כמו הדגים בקבוצת הביקורת.

המסקנה המתבקשת היא שהזרקת לידוקאין לצרבלום ושיתוקו מונעת מהדגים ללמוד פחד חדש. המשמעות היא שלצרבלום יש תפקיד בלמידת פחד.

אך מה מספרים לנו הכתבים?
כתבת "הארץ" נפתחת במילים הבאות: "ידיעה משמחת לאלו מאתנו שסובלים מפוביות – בקרוב תוכלו להפסיק להשקיע את מיטב כספכם בסדנאות וטיפולים ארוכי טווח, ולהתגבר על הפחד שלכם בדרך קצרה וקלה יותר". מה אמור להבין מכך האדם הסובל מפוביה? האם עליו להבין את כוונת הכתב כפשוטה? סוף סוף הוא יוכל לקחת זריקה פשוטה ולהפסיק לפחד? האם הוא יוכל להפטר מהצורך המעיק כל כך ללכת לטיפול?¹.
אם הקורא יבין את זה, חבל, כי זה רחוק מהאמת ובטח שלא משהו שניתן להבין מהמחקר. בהמשך מצוטט עורך המחקר, פרופ' מסיוקי יושידה, כמי שאומר "תארו לעצמכם שאפשר יהיה בזריקה פשוטה לרפא את הפחד שלכם מעכבישים, מגבהים או מטיסות". האמת? מדהים, רק תארו לעצמכם. אבל גם את זה אי אפשר להבין מהמחקר שהוא עצמו ביצע.

כפי שהסברתי קודם לכן, כל מה שאפשר ללמוד מהמחקר הזה הוא שיש לצרבלום תפקיד מרכזי ברכישת פחד אצל דגי זהב. זו לא הפרשנות שלי, זה כתוב שחור על גבי PDF במאמר המקורי שאני בכלל לא בטוח שטל לינזן, כתב "הארץ" טרח לקרוא. מי שיקרא את המאמר, הזמין בחינם, יגלה שלמעשה, זהו משפט המפתח. אין ספק שיכול להיות שיש קשר בין המבנה המוחי של דג הזהב למבנה המוחי של בן האדם, וזה נכון שזה מחזק את האפשרות שהצרבלום האנושי קשור לרכישת פחד, וזה נכון שאולי (וזה אולי גדול) בעתיד ניתן יהיה להשתמש בקשר הזה לטובת טיפול בפוביות – אבל מפה ועד לפסקת הפתיחה של הכתבה הזו יש חתיכת קפיצה לוגית שהמילה "מופרכת" תיעלב אם אטריח אותה לצורך התיאור.

לעומת "הארץ", Ynet מציגים כתבה מאוזנת יותר. אמנם הכותרת שלהם גם מדברת על זריקה חדשה שתעלים את הפוביות, אבל תוכן הכתבה מתון יותר. קודם כל, Ynet כנראה מבינים יותר את העובדה שהם נמצאים באינטרנט וטורחים לקשר למחקר המקורי (למאמר הממשי, לא לקומוניקט בנושא), לטובת הקוראים שאולי רוצים להרחיב את הדעת. בנוסף, זוכרים את הציטוט של יושידה, עורך המחקר? אז Ynet נותנים גם את ההמשך שלו: "המחקר שלנו מציע כי יום אחד הדבר יתאפשר במציאות". במילים אחרות, ב-Ynet לפחות מנסים קצת להמנע מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת ונשארים נאמנים במידה מסוימת לרוח שבה נכתב המאמר של יושידה ועמיתיו ולפיה הם בסך הכל גילו שלצרבלום של דג הזהב קשר ללמידת פחד, ויכול להיות שבעתיד זה יעזור לפיתוח טיפול לפחד.

כאמור, זו בסך הכל עוד כתבה קטנה שתשכח במהרה, אך היא מדגימה את האופי המעצבן הזה שבו הדרך מהמחקר המאופק אל התקשורת רצופה אולי כוונות טובות אך מביאה לתוצר שהוא, בעיני, מביך. באופן אישי זה מרגיז אותי כי כתבה כמו זו מוטעית ומטעה. היא מטעה את הקורא הסובל מפוביות כשהיא יוצרת אצלו תקוות חינם, היא מטעה את הוקראים האחרים שיחשבו שטיפול בחרדות הוא עניין פשוט של מה בכך, אז מה רוצים כל הפסיכולוגים האלה ובאופן כללי עושה עוול למהות של המחקר המדעי שמטרתו לבאר ולמצוא את האמת.

אני די בספק שדיווחים כמו אלו ישתנו בעתיד. בתוך התזזית הזו שאנו חיים בה לכתבים אין, ככל הנראה, את הזמן לקרוא ולהתעמק במחקר שעליו הם מדווחים ולהבין את השלכותיו וההקשרים שלו. הם צריכים לתת בשר כאן ועכשיו. יכול להיות שכאן מקומם של הבלוגים להכנס מעט לתמונה. בלוגרים, כמוני, שאינם מחוייבים לדד-ליין אכזרי או לעריכה המחייבת אותם לעגל פינות, יוכלו לתת דיווח מדויק יותר ועדיין להנגיש את הטקסט המדעי לקהל הרחב. זה, לפחות, אחד הדברים שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.

מקור תמונה גדולה

1. אני אפילו לא נכנס לזה שטיפול בפוביה לא צריך להיות ארוך ויקר

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים¹. עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

תוך כמה דקות אתם נשאבים לתוך הסרט. אתם שוכחים את העולם שבחוץ ומצויים, ולו לשעתיים בודדות, בעולם אחר. תמונות דו-מימדיות מוקרנות על מסך שטוח אבל אתם שוקעים לתוך עולם שלם ובעל עומק הנפרס מול עיניכם. רמקולים מפוזרים מסביב שולחים גלי קול אל שתי האוזניים שלכם ואתם טובעים בסאונד המקיף אתכם. לפתע אתם מוצאים את עצמכם בתוך העלילה, מזדהים עם דמות אחת או יותר. דואגים, מתוחים, שמחים, צוחקים. אתם יודעים שזה רק סרט, אבל נכנעים להרגשה. ואתם לא לבד. יחד אתכם נמצאים עוד כמאתיים צופים הממלאים את האולם ומרגישים כמעט כמוכם. יחד אתם צוחקים באותו זמן, מרגישים מתח מטפס במעלה עמוד השדרה באותו הרגע, נבהלים באותה שניה ועוברים חוויה שהיא אינדיבידואלית לכל אחד מכם – אבל מאוד ביחד.

אני לא הראשון לתאר את הקולקטיביות שבחוויה הקולנועית. אני לא הראשון לתאר את היכולת של הקולנוע להפעיל את בלוטות הרגש שלנו בצורה כמעט מדויקת ולעשות זאת על פני קבוצה גדולה של אנשים. כמובן שהתיאור הזה הוא כללי מדי ולא כל הסרטים מצליחים לעשות זאת במידה שווה (או מנסים). חובבי הקולנוע שבין הקוראים ודאי יוכלו להצביע על ז'אנרים ו/או במאים המצליחים לעשות זאת טוב יותר מאחרים. אך בכל מקרה, כאן הרי זה בלוג על פסיכולוגיה, אז למה בכלל אני כותב על קולנוע?

קודם כל, מפני שקולנוע היא אהבה ישנה שלי. מאז ששיחקתי בכיתה ב' בתפקיד הראשי של סרט בהפקת הערוץ הראשון ("חיית החושך" על פי ספרו של אורי אורלב), דרך כמה שנים בחוג לקולנוע של מוזיאון תל אביב והבגרות בקולנוע שבמסגרת כתבתי, הפקתי וביימתי סרט קצר וכלה בחלום הגנוז על לימודים גבוהים בקולנוע והאוסקר בגיל עשרים וחמש. נכון שהיום אני כבר לא עכבר הסינמטקים שהייתי כנער, אך אני שומר מקום טוב בלב לאמנות השביעית.

שנית, אני כותב על קולנוע מפני שתמיד התרשמתי מהיכולת שלוע להשפיע בחוזקה על בני אדם. וכאן אנחנו מגיעים לפסיכולוגיה. תמיד חשבתי שהקולנוע מסוגל להשפיע על הרגשות של הצופה ולשחק איתם בצורה מורכבת ועדינה יותר מכל צורת אמנות אחרת. אבל לא הבנתי למה. ההסבר שלי היה שהקולנוע עושה שילוב של הטוב מהאמנויות האחרות – ציור, מוזיקה, דרמה… או במילים אחרות – השלם גדול מסך חלקיו. האם הפרשנות שלי נכונה? ייתכן. אך בפוסט הזה אספר לכם על תחום מחקר חדש ומרתק שמתבונן בעזרת כלים מדעיים חדשים על השאלה הזו.

המחקר נערך על ידי אורי חסון ושותפיו מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק². מטרת המחקר היא להתבונן לתוך מוחו של הצופה בסרט בזמן הצפייה, מתוך מטרה להבין מה ההשפעה של הסרט על המוח ומכאן אולי להבין איך הסרט משפיע על ההלך הרגשי של הצופה. המחקר עושה שימוש בטכנולוגית functional Magnetic Resonance Imaging, או בקצרה fMRI. זו טכנולוגיה שבעזרתה ניתן "לצלם" את האנטומיה הפנימית של הגוף (במקרה זה של המוח) אך עם טוויסט. במקום רק לצלם את האנטומיה של המוח, fMRI מודדת שינויים בזרימת הדם במוח. מכיוון שידוע שכאשר איזור במוח פעיל יותר הוא צורך יותר חמצן, ולכן דורש יותר דם – אנחנו למעשה מקבלים מדד לפעילות מוחית באיזורים השונים³. שימוש בהדמיית fMRI הפכה לאחת הטכנולוגיות הכי נפוצות בחקר המוח של השנים האחרונות מכיוון שמדובר בהדמייה שאינה חודרנית ולכן אינה מסוכנת או מכאיבה.

בחלק הראשון של המחקר (מי שמעוניין לקרוא את המחקר במלואו ימצא פרטים בסוף הפוסט) הוכנסו נבדקים למכונת MRI וצפו בשלושים הדקות הראשונות של הסרט האדיר של סרג'יו לאונה "הטוב, הרע והמכוער". הנבדקים קיבלו הנחיה פשוטה מאוד: "צפו בסרט". לא נאמר להם להתמקד בחלקים מסוימים של המסך או להפנות תשומת לב לאספקט מסוים. בכל זמן הצפיה עקבו החוקרים אחרי הפעילות המוחית של הנבדקים.

התוצאות הראו חלקים שונים שהופעלו במוח בזמן הצפיה. חלקים כאלו כללו איזורים הקשורים לעיבוד שפה, תמונה, זיהוי פנים ועיבוד רגשות. לא מפתיע או מרגש במיוחד. מה שכן מיוחד בעבודה הזו הוא המדד החדש שבו משתמשים החוקרים – קורלציה בין-נבדקית של הפעילות המוחית. במילים פשוטות – הם השוו את הפעילות המוחית באיזורים השונים בין הנבדקים על ציר זמן המתאים לזמן הצפיה שלהם בסרט ובדקו מתי ואיפה יש פעילות זהה אצל הנבדקים השונים. מה זה אומר? שבאותו רגע המוח של כל הנבדקים עבד בצורה דומה יותר או פחות. מכיוון שהגירוי היחיד שאליו נחשפו הנבדקים באותו רגע הוא הסרט, ניתן להניח שהסרט גרם לדמיון בפעילות.

על מנת לוודא שלא מדובר במתאם מקרי, בדקו החוקרים את דפוס הפעילות כאשר הנבדקים צפו בחושך מוחלט ובמצב שבו הנבדקים צפו בקטעים שונים של אותו סרט. בשני מצבים אלו לא היה מתאם בפעילות המוחית ומכאן הסיקו החוקרים שהתוכן קשור בצורה ישירה לפעילות המוחית.

זה מעניין, כי זה מראה שלקטע קולנועי – המורכב מתמונות, צליל, תנועות מצלמה, עריכה, שוטים בגדלים שונים וכו' – יש יכולת להשפיע על צופים שונים בצורה שאינה זהה לחלוטין אך דומה מאוד. השאלה היא האם מדובר ביכולת ייחודית לקולנוע או שפשוט צפייה באותו אירוע משפיעה באותו אופן על אנשים שונים. כדי לבדוק זאת נתנו החוקרים לנבדקים לצפות בקטע סתמי שבו צולמו אנשים בפארק, ללא תזוזות מצלמה, ללא עלילה – למעשה ללא התערבות מצד ה"במאי". קטע לא מובנה זה הפיק הרבה פחות מתאם בפעילות המוחית לעומת קטע באורך זהה מהטוב, הרע והמכוער. זה נכון שנמצא מתאם מסוים גם בתגובה לקטע הלא-מובנה, אך הוא היה נמוך יחסית והתרחש באיזורי המוח העוסקים בעיבוד קול ותמונה ובזיהוי אובייקטים. בזמן הצפיה בסרט העלילתי, לעומת זאת, היתה פעילות מוחית מתואמת באיזורים נוספים. המסקנה? שלשפה הקולנועית, בה נעשה פירוק של המציאות והרכבתה מחדש על ידי הבמאי (להבדיל מהצגה של המציאות כמו שהיא) יש השפעה חזקה יותר על המוח ויכולת טובה יותר "לשלוט" בפעילותו.

על מנת לבחון את העניין הזה יותר לעומק, לקחו החוקרים שני קטעים מסרטים של צ'ארלי צ'פלין (נטולי פס הקול) וערכו אותם מחדש באופן שרירותי. הנבדקים צפו בקטעים המקוריים ובשלוש גרסאות ערוכות מחדש שנעו בין ערבול קל (שבו נשמרה עדיין קוהרנטיות מסוימת בקטע המוצג) לבין ערבול מסיבי (שהיווה למעשה אוסף של שוטים שלא היה ביניהם קשר קוהרנטי). העריכה מחדש לא השפיעה על הפעילות המוחית של אזורים הקשורים לעיבוד סנסורי, אך היתה לה השפעה רצינית על הפעילות המוחית באיזורים הקשורים לעיבוד קוגנטיבי גבוה יותר⁴, מה שמדגים יפה את חשיבותה של השפה הקולנועית בכלל והעריכה בפרט והיכולת של הבמאי והעורך "לגעת" באיזורים מוחיים המבצעים עיבוד מורכב.

אז מה אם יש מתאם בפעילות המוחית?

את המתאם בפעילות המוחית מפרשים חסון ועמיתיו באמצעות מושג השליטה. לשיטתם, סרט הגורם למתאם גבוה במיוחד בפעילות המוחית אצל צופים שונים הוא סרט שמפעיל יותר שליטה על מוחות הצופים – ועושה זאת באופן קולקטיבי. תחשבו רגע על סרטים שאתם מכירים. יש סרטים שהצליחו הרבה יותר מאחרים לשאוב את הצופים פנימה, להשפיע על המחשבות והרגשות שלהם בזמן הצפיה והצליחו לעשות זאת לאולמות שלמים. ויש סרטים שלא הצליחו לעשות זאת (וזה המקום להזכיר שלא כל הסרטים בכלל מנסים לעשות את זה…)

קחו לדוגמה את אלפרד היצ'קוק, אולי הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים. היצ'קוק ידוע כמי שסרטיו פעלו היטב על רגשות הצופים בצורה כמעט אוניברסאלית. יש שיגידו שזה לא מסובך בז'אנר שהוא בחר בו – סרטי המתח – אך קשה להתווכח עם העובדה שהוא באמת שלט היטב באמנות שלו וידע איך להשתמש בכלים הקולנועים שבידיו (ולשכללם) על מנת לשחק ברגשות הצופים. הי, הוא אפילו הודה בזה כשאמר שהאמנות שלו היא שליטה בתגובות הצופים.

דמיינו את היצ'קוק כמנצח על תזמורת הרגשות שלכם. כשהוא מרים את ידו השמאלית בכיוון מסוים, אתם מפחדים. אתם דואגים לשלומה של הדמות שאיתה אתם מזדהים (כי הוא רוצה שתזדהו איתה). כשידו השמאלית מורדת הפחד מתפוגג, אתם חשים הקלה. ועם תנועה נחרצת של ידו הימנית אתם חשים התרוממות רוח. על ידי שימוש בשפה הקולנועית שפיתח, היצ'קוק הצליח לשלוט ברגשות הצופים בצורה חזקה ודי כוללנית. הוא ידע איזה כוח יש לו בידיים ונהנה להשתמש בו. לעתים הוא גם לקח את זה צעד אחד קדימה אל מעבר לשימוש בשפה הקולנועית כמו שהיא, למשל כשהוציא את הסרט "פסיכו" ודרש מאולמות הקולנוע שלא להכניס מאחרים לסרט, כדי לא לפגום בחווית הצפייה (או בעצם לא לפגום ביכולת שלו לשלוט בצופה).

היצ'קוק הצליח להשתמש בשפה הקולנועית המיוחדת שלו על מנת להשפיע על רגשות הצופים למטרות בידוריות. הוא אהב סיפורים טובים ואפלים – והוא נהנה במיוחד לספר אותם לקהל הצופים שלו תוך שליטה עדינה ברגשות שלהם. אבל היצ'קוק הוא רק דוגמה אחת וודאי שאינו הראשון או האחרון. הזכרתי קודם את הממצא במחקר שלפיו לעריכת הסרט יש כוח להפעיל בצורה מתואמת איזורים מוחיים "גבוהים", זאת אומרת איזורים העוסקים בעיבוד מחשבות מסדר גבוה, חשיבה קדימה, ניתוח רגשי וכדומה. עכשיו, קחו למשל את סרגיי אייזנשטיין, במאי רוסי מתחילת המאה העשרים ששמו מוכר לכל סטודנט קולנוע. אייזנשטיין היה מאמין גדול בכוחה של העריכה, לא רק לספר סיפור קוהרנטי, אלא להשפיע ישירות על רגשות הצופה. כמי שפעל בתקופה שהקולנוע רק עשה צעדים ראשונים, היתה לו הזכות (והיכולת) לערוך נסיונות בעריכה ולפתח טכניקה ייחודית שאותה כינה "מונטאז' אינטלקטואלי". אייזנשטיין השתמש במונטאז' בצורה ברורה על מנת להשפיע על רגשות הצופים ודרכם להגיע אליהם, לעורר אותם ולגרום להם לחשוב על המסרים שרצה להעביר.

ואי אפשר לדבר על קולנוע בלי לראות קולנוע, אז קחו לדוגמה את הקטע הבא. זהו אולי אחד הקטעים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע והוא לקוח מהסרט "אניית הקרב פוטיומקין" שביים אייזנשטיין בשנת 1925. בקטע מתואר טבח המבוצע על ידי חיילי הצאר במדרגות באודסה.

שימו לב לרגשות המתעוררים בכם במהלך הצפיה. ושימו לב במיוחד לשני חלקים מסוימים:

בערך בדקה השניה מתחיל קטע שמדגים היטב את הטכניקה של אייזנשטיין, שהיום נראית אולי טריוויאלית אבל בזמנו היתה חדשנית. השילוב בין שוטים רחבים (האנשים הרצים במורד המדרגות) ושוטים צרים וקרובים יותר (פניה המבועתות של האם ולאחר מכן שוט המתמקד בעיניה החרדות, ידו של הילד תחת רגלי האנשים…) – המונטאז' שעושה פה אייזנשטיין פועל חזק על רגשות של פחד, דאגה, אולי אפילו כעס. לא אתפלא אם נסתכל על המוחות של הצופים בקטע הזה נקבל מתאם גבוה מאוד של פעילות באיזור האמיגדלה (איזור ראשוני דווקא ולא "גבוה", שכן הוא קיים אצל מוחות של יצורים הרבה פחות מפותחים מאתנו – וקשור לרגשות בכלל ולפחד בפרט) כמו גם באיזורים גבוהים יותר.
דוגמה יפה ומוכרת יותר אפשר למצוא בערך ב-5:30 דקות לתוך הסרטון, שם מתחיל קטע מפורסם במיוחד שבו אישה נהרגת ועגלת התינוק שלה מתדרדרת במורד המדרגות.
(מאמר מעניין על אייזנשטיין והמונטאז' אפשר למצוא כאן - ותודה לאורי שחורי על ההפניה)

כן, אבל בשביל מה כל זה טוב?

אתחיל ואומר שעדיין לא ברור בשביל מה כל זה טוב. המחקר הזה הוא מחקר יחסית ראשוני. אמנם אורי חסון חוקר תגובות של צופי קולנוע כבר כמה שנים אך הפרדיגמה שהוא משתמש בה כאן למדידת המתאם בפעילות המוחית של צופי קולנוע היא יחסית חדשה. חסון ועמיתיו מציגים את הפרדיגמה הזו כשביל חדש שיכול להוביל ליצירת אסכולה מחקרית חדשה שתיקרא neurocinematic ותשלב בין חקר הקולנוע לחקר המוח. אפשר לראות זאת כחלק מנסיונות נוספים לקשר בין חקר המוח לאמנויות.

דרך אחת להשתמש בשיטה זו לחקר הקולנוע היא לבדוק איזה סרטים/במאים/סגונות/מלא-את-החסר מסוגלים להפעיל יותר "שליטה" על המוח. במחקר הנוכחי, בדקו חסון ועמיתיו ארבעה קטעים שונים ומצאו שפרק מסדרת הטלוויזיה שביים היצ'קוק (שוב, היצ'קוק) באמצע המאה שעברה מפעיל הרבה יותר שליטה מהסרט "הטוב, הרע והמכוער" (כמעט 70% של זהות בפעילות המוחית אצל היצ'קוק!). פרק מסדרת הטלוויזיה "תרגיע" מגיע למידת שליטה נמוכה למדי וקטע לא-מובנה (אותם אנשים בפארק) מגיע למתאם נמוך מאוד, קרוב לאפס. מה יש בהיצ'קוק שהוא יותר מסרג'יו לאונה ושאין בלארי דיוויד? מוקדם מאוד לומר, ואסור לשכוח שבסופו של דבר קולנוע היא יצירה מורכבת להפליא הכוללת אלמנטים רבים. נראה לי שיש עוד דרך ארוכה לפני שיהיה אפשר לפרק אותה כדי להבין מה עובד ומה לא. כבר במחקר הנוכחי נעשה נסיון לפירוק ראשוני ואפשר לראות שהיצ'קוק פועל חזק יותר על הקורטקס הויזואלי (האיזורים במוח העוסקים בעיבוד תמונה) ופחות על החלקים העוסקים בשמיעה.

בכל מקרה, צריך לזכור שמדובר בתחום מאוד ראשוני שיש עוד הרבה עבודה לפניו. אני מעריך שעם הזמן נראה עוד עבודות מהסוג הזה שינסו לראות בזמן אמת איך יצירות אמנות משפיעות על המוח. לא רק קולנוע, גם ציור, ספרות, מוזיקה ועוד. אם מישהו מהקוראים מכיר עבודות קיימות, אני אשמח אם יספר על כך בתגובות.

אבל השאלה הגדולה היא באמת בשביל מה זה טוב (אם בכלל)? מה הידע הזה נותן לנו? האם הבנה של הדרך בה יצירת אמנות משפיעה על המוח תשפר את היכולת שלנו ליצור אמנות? אני חושב שלא. אני חושב שבסופו של דבר, תהליך היצירה האמנותית הוא הרבה הרבה יותר ממציאת טכניקות להפעלת רגש. אולי זו התמימות המדברת ממני, אך אמנות הנוצרת דרך פריזמה קרה ואנליטית שכזו, נראה לי שהיא אבודה מראש.

הבעיה היא, כמובן, שקולנוע הוא לא רק אמנות. עבור אנשים ותאגידים רבים, קולנוע הוא מוצר מסחרי. אולפני הקולנוע הגדולים יכולים להתהדר באצטלה אמנותית אך בסופו של יום הם מסתכלים על שורת ההכנסות. לא סתם הם מוציאים מדי קיץ או חגים שוברי קופות. והם עובדים קשה על מנת לפענח את הנוסחה למציאת שובר הקופות האדיר הבא. מבחינה זו, המחקר של חסון עלול להתגלות כביצה של זהב עבור האולפנים. עם הזמן ועם השתכללות שיטות המחקר, לא מן הנמנע שהאולפנים ישתמשו באסכולת הנוירוסינמטיקה כדי לשחרר סרטים שהם יותר ממוכנים, בנויים לפי נוסחה שמכוונת ישירות אל איזורים שונים במוח ומנסים להשפיע על יותר אנשים בצורה יותר חזקה. כי זה, בסופו של דבר, יתורגם לכסף. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסיטואציה שבה נעשים בעולם שני סוגים של סרטים: סרטים שתוכננו במדויק על מנת להפעיל רגש לפי רצון האולפן וסרטים משוחררים יותר, בעלי חזון וביטוי אישי של הבמאי, שאולי יעבדו בצורה פחות קולקטיבית על המוח, אך יהיה בהם הרבה יותר.

ולא רק אולפני הקולנוע, גם חברות הפרסום יכולות להיעזר בידע הזה. אם חברת פרסום תדע שפרסומת X מעוררת באופן ישיר איזורים במוח הקשורים להזדהות, לתשוקה או לתכנון כלכלי – למה שהיא לא תעדיף אותה?

כמובן, שתי הפסקאות האחרונות מציגות מצב קיצוני, אולי אפוקליפטי-פרנואידי משהו (ועוד בחרתי לא להכנס לאפשרויות הפשיסטיות של יצירה המכוונת לאיזורי מוח שונים). אך אני חושב שבמידה מסוימת הן מציגות את אחת הדילמות שמציבה בפנינו ההתקדמות המדהימה שנעשתה בחקר המוח בעשורים האחרונים. זה בהחלט משהו שראוי לחשוב עליו.

חשוב לי לציין, עם זאת, שאני לא מתנגד למחקר שערך חסון או למחקרים דומים. נהפוך הוא, אני בעד המשך חקירה והבנה של המוח האנושי, שהוא לדעתי אחד הדברים המדהימים ביותר שנוצרו בטבע. אני רק אומר שכשנגיע לשלב יישומי יותר של הידע שמגיע ממחקרים אלו ואחרים, עלינו להזהר ולדעת להפריד בין הניתוח הכוללני, זה המסתכל על הממוצע על פני אנשים רבים, לבין החוויה הסובייקטיבית כל כך, התוך אישית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמפגש עם יצירת אמנות. חקר האופנים שבהם יצירות אמנות מסוגים שונים משפיעות על המוח אסור שינטרל את הדרך שבה אותן יצירות ממש משפיעות על הנפש.

קריאה נוספת מומלצת:

המאמר של חסון ועמיתיו (PDF)

פוסט של ג'ונה לרר על הסרט אווטאר ועל המחקר של חסון מ-2004

1. זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו?
2. כן, יש פה נקודה ישראלית, אורי חסון ישראלי – כמו גם חלק נכבד מהחוקרים הנוספים שהשתתפו במחקר
3. להסבר קצר על איך זה עובד – כאן
4. למי שרוצה לדעת: lateral sulcus, temporal parietal junction, frontal eyefield