היום לפני 76 שנה נולדה קיטי ג'נובזה, אישה שבעל כורחה הפכה לסמל של התרבות-המנוכרת-המודרנית/עירונית ורציחתה הביאה לתחום מחקר עשיר בנוגע להתנהגות אנושית.
הסיפור על רגל אחת: קיטי ג'נובזה היתה צעירה ניו-יורקית בת 28 שחזרה לילה אחד מהעבודה והותקפה ליד הבית על ידי גבר אלים. הוא דקר אותה מספר פעמים, אנס אותה והרגה. ג'נובזה קראה לעזרה ועל פי הסיפור, כארבעים שכנים שמעו את הצרחות ולא נקפו אצבע. סיפור המעשה הפך לסמל האדישות של חיי החברה המודרנית והוביל למחקר שממנו קם מושג "אפקט עובר האורח".

אפשר לקרוא עוד על המקרה בפוסט שלי בבלוג לטאת האמבט ובויקיפדיה.

ובכלל נזכרתי בה בגלל הוידאו הבא. הקטע הזה לקוח מתוך הרומן הגרפי Watchmen ובו מתאר הגיבור, רורשאך, את האירועים שהובילו אותו, בעצם, ליצור את דמותו. קיטי ג'נובזה משחקת פה תפקיד חשוב.

בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

בפוסט הזה אני רוצה לחלוק אתכם את הרשמים שלי מהקריאה בספר "היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית" שכתב לודי ט. בנג'מין ויצא לאחרונה בהוצאת רסלינג. אך לפני כן, כמה מילים בנוגע לתחום הפסיכולוגיה בשוק הספרים בארץ.

כשהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה – היה זה ממש בסיום השירות הצבאי שלי בתחילת המאה הנוכחית – לא היו המון ספרי פסיכולוגיה על מדפי הספרים. בשביל אחד כמוני, שלא למד פסיכולוגיה בתיכון ולא באמת ידע ממה להתחיל, המבחר על מדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים לא היה מרשים במיוחד. אמנם המדפים האלו היו מלאים בספרי הדרכה להורים או ספרי עזרה עצמית, אך זה לא מה שחיפשתי. בסופו של דבר מצאתי ספר או שניים שהיוו עבורי שער כניסה לעולם הפסיכולוגיה (ובפרט הפסיכולוגיה האבנורמלית).

בשנים שחלפו מאז (לא כל כך הרבה) אפשר היה לראות שינוי משמעותי במדפי הספרים הנושאים את הכותרת "פסיכולוגיה" בחנויות. מדי שנה יוצאים עוד ועוד כותרים, חלקם ישראליים אך לדעתי הרוב הוא ספרות מתורגמת, ולראייה, מדף ספרי הפסיכולוגיה שלי שגדל בהתמדה. אני רוצה לציין שתי הוצאות ספרים שמהתרשמותי אחראיות למהפכה המבורכת הזו.

הראשונה היא "תולעת ספרים" שנולדה כחנות ספרים כבר בשנות השמונים ולדעתי היתה מהחלוצות של שילוב בין חנות ספרים לבית קפה. בשנת 1999 התרחבה תולעת ספרים והפכה להוצאה לאור המתמחה בספרות פסיכולוגיה מקצועית המתורגמת לעברית. אינני יודע כמה ספרים יצאו עד כה בהוצאה זו אך הקטלוג שלה מהווה קריאת חובה למי שרוצה להכיר את הספרות הפסיכולוגית (ובמיוחד הפסיכואנליטית) מקרוב, דרך קריאת כתבי המקור של פסיכולוגים כמו מלאני קליין, וילפרד ביון, היינץ קוהוט ועוד.

הוצאה שניה שאני רוצה להתעכב עליה היא "רסלינג". רסלינג מתמחה בספרות עיון בשלל נושאים כמו אדריכלות, קולנוע, פילוסופיה וכן, גם פסיכולוגיה. בניגוד לתולעת ספרים, רסלינג מוציאה גם ספרות מקור בפסיכולוגיה. אפשר לציין, בין השאר, את ההוצאה בחלקים של כל כתבי פרויד בתרגום לעברית, ספרים של ועל לאקאן וספרים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. להוצאת רסלינג יש יתרון נוסף שאני רוצה להמליץ עליו: תכנית המנויים. תכנית המנויים מאפשרת רכישה של כל ספרי ההוצאה בהנחה משמעותית, תמורת תשלום שנתי של כמה עשרות שקלים (אני שילמתי 20 שקלים לשנה, אך לדעתי זה היה מבצע). לאחר שתעשו מנוי תקבלו הודעה במייל על כל ספר חדש שייצא והוא יישלח לביתכם באופן אוטומטי אלא אם תשלחו מייל המבקש לא לקבל את הספר. אז נכון שאני מבקש לבטל הרבה יותר ספרים ממה שאני בוחר כן לקבל, אבל אלו שאני רוצה מגיעים אלי בדואר ובהנחה. שווה¹.

טוב, עכשיו כשאתם מכירים שתי הוצאות ספרים שהן חובה למתעניינים בפסיכולוגיה, זה הזמן לעבור לנושא הפוסט.

היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית

לכתוב ספר על ההיסטוריה של הפסיכולגיה זו עבודה לא פשוטה. יש הרבה החלטות אסטרטגיות שצריך לבצע, כמו למשל להחליט מאיפה להתחיל. האם להתחיל מפרויד? האם להתחיל מפילוסופים מודרניים אשר השפיעו עליו? אולי בכלל צריך ללכת אחורה אל הפילוסופיה המוקדמת יותר? ואחרי שהחלטנו מאיפה להתחיל, נשאלת השאלה במה להתמקד. הרי הפסיכולוגיה מקיפה כל כך הרבה תחומים בחיינו שקשה לדעת במה להתמקד. האם נכתוב רק על התפתחות הפסיכואנליזה והריפוי בדיבור? האם נקדיש את הספר לחקר מערכת העצבים? אפשר ללכת לאיבוד אם נרצה לכסות את הכל.

זו, אולי, הסיבה שאחד הספרים המרכזיים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה נכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי אדם ששמו, למרבה האירוניה, Boring. ספר זה היה דומיננטי במשך כמה עשורים טובים, אך מאז הופיעו עוד ועוד ספרים העוסקים בהיסטוריה של התחום המרתק והכל כך אנושי הזה. אחד מהם הוא היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית שנכתב על ידי לודי ט. בנג'מין, פרופסור מטקסס המתמחה בהתפתחות הפסיכולוגיה השימושית ותדמיתה בחברה. הספר, שיצא בהוצאת רסלינג, מונה 318 עמודים, שזה לא הרבה אם חושבים על התחום שבו הוא מנסה להתמקד.

כפי שאפשר להבין משם הספר, בנג'מין מנסה להתמקד בפסיכולוגיה המודרנית, ולא הולך לתקופות קדומות יותר שגם בהן נעשו נסיונות להבין את נפש האדם. בנג'מין מגדיר את תחילת הפסיכולוגיה המודרנית בהקמתה של המעבדה האוניברסיטאית הראשונה לפסיכולוגיה על ידי וילהלם וונדט בלייפציג בשנת 1897. קביעה זו אינה ייחודית לבנג'מין והיא מקובלת על ידי הסטוריונים רבים של הפסיכולוגיה. בנג'מין מתאר את עבודתו של וונדט ומתמקד במיוחד בשיטות המחקר הייחודיות שלו שפותחו על ידו ועל ידי חוקרים אחרים בתקופתו. משם ממשיך בנג'מין וסוקר את עבודתם של חלק מתלמידיו ועמיתיו האחרים של וונדט.

הספר מחולק לאחד עשר פרקים, כאשר כל אחד מהם מתמקד בעולם אחר של הפסיכולוגיה. לאחר ההתמקדות בלידת הפסיכולוגיה המודרנית אי שם בגרמניה, ממשיך בנג'מין וסוקר את הפסיכולוגיה האמריקאית ובוחן את הלידה של אסכולות שונות של פסיכולוגיה יישומית, בעיקר באמריקה. כשהוא מדבר על פסיכולוגיה יישומית מגיע בנג'מין לתחומים שאני לא חשבתי עליהם כשפתחתי את הספר כמו פסיכולוגיה בשירות הפרסומאים, פסיכולוגיה של התעשייה (שהולידה את הפסיכולוגיה התעסוקתית) ועוד. משם ממשיך בנג'מין, בצעד סקטוריאלי ולא כרונולוגי, ומתאר את הפסיכואנליזה, בקצרה, את הביהיוריזם ואת הפסיכולוגיה המודרנית יותר כמו פסיכולוגיה קוגנטיבית, מחקר חברתי ועוד.

בהתחשב בעובדה שאין הרבה ספרים בעברית העוסקים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, אני חושב שזה מבורך מצד רסלינג להוציא ספר בנושא ומקווה שיבואו עוד אחריו. אך עם זאת, אני חושב שבלשון המעטה זה לא הספר האידיאלי ללימוד ההיסטוריה של הפסיכולוגיה. הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה היא רוחב היריעה שהוא מנסה להקיף במספר עמודים שלא מספיק לזה. בנג'מין, שכנראה התקשה להתמודד עם השאלה "במה להתמקד ובמה לא" בחר להגיש לקורא מעין ארוחת טעימות שבה הוא יקבל קצת מהרבה אבל הכל בגדר דוגמיות. זו אמירה מכלילה, אני יודע, ויש פרקים בהם היריעה נפרשת יותר לאורך והם מעניינים מאוד, הפרק על וונדט וממשיכי דרכו למשל. אך מהר מאוד במהלך הקריאה בספר עלתה בי התחושה שבנג'מין נקלע למעין ניים-דרופינג כאשר פרקים שלמים מורכבים מתתי-פרקים קצרים שלא בהכרח קשורים אלו לאלו ומנסים לתאר בכמה פסקאות לכל היותר עבודה של פסיכולוג כזה או אחר. בשלב מסוים זה פשוט נהיה משעמם. אני, באופן אישי, מעדיף ספר שיוותר על ארוחת הטעימות וייתן לי מנות עיקריות. אין לי עניין ללמוד קצת על הפסיכולוג הפרסומאי ההוא או על חוקר התעשיות ההוא. אם כבר, אני מעדיף לקרוא משהו מקיף ורחב יותר. אני חושב שהיה מוטב לו בנג'מין היה מוותר על כמה מהפרקים, למשל זה העוסק בפסיכולוגיה יישומית בארצות הברית, ומרחיב כמה מהפרקים האחרים.

אך עם זאת, אני עדיין מברך את רסלינג על הצעד בכיוון ההיסטוריה של הפסיכולוגיה ומקווה שימשיכו איתו. (יש לציין שרסלינג כבר הוציאו כמה ספרים הנוגעים לנושאים שונים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, כמו חליפת המכתבים בין פרויד ליונג, אך לא ספר מקיף הנותן נראטיב של סיפור הלידה של תחום זה). נקווה שהספרים הבאים שייצאו בתחום יהיו מוצלחים יותר.

1. למען הסר ספק, אין לי קשר להוצאה ואני לא מקבל משהו על ההמלצה הזו