בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים¹. עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

תוך כמה דקות אתם נשאבים לתוך הסרט. אתם שוכחים את העולם שבחוץ ומצויים, ולו לשעתיים בודדות, בעולם אחר. תמונות דו-מימדיות מוקרנות על מסך שטוח אבל אתם שוקעים לתוך עולם שלם ובעל עומק הנפרס מול עיניכם. רמקולים מפוזרים מסביב שולחים גלי קול אל שתי האוזניים שלכם ואתם טובעים בסאונד המקיף אתכם. לפתע אתם מוצאים את עצמכם בתוך העלילה, מזדהים עם דמות אחת או יותר. דואגים, מתוחים, שמחים, צוחקים. אתם יודעים שזה רק סרט, אבל נכנעים להרגשה. ואתם לא לבד. יחד אתכם נמצאים עוד כמאתיים צופים הממלאים את האולם ומרגישים כמעט כמוכם. יחד אתם צוחקים באותו זמן, מרגישים מתח מטפס במעלה עמוד השדרה באותו הרגע, נבהלים באותה שניה ועוברים חוויה שהיא אינדיבידואלית לכל אחד מכם – אבל מאוד ביחד.

אני לא הראשון לתאר את הקולקטיביות שבחוויה הקולנועית. אני לא הראשון לתאר את היכולת של הקולנוע להפעיל את בלוטות הרגש שלנו בצורה כמעט מדויקת ולעשות זאת על פני קבוצה גדולה של אנשים. כמובן שהתיאור הזה הוא כללי מדי ולא כל הסרטים מצליחים לעשות זאת במידה שווה (או מנסים). חובבי הקולנוע שבין הקוראים ודאי יוכלו להצביע על ז'אנרים ו/או במאים המצליחים לעשות זאת טוב יותר מאחרים. אך בכל מקרה, כאן הרי זה בלוג על פסיכולוגיה, אז למה בכלל אני כותב על קולנוע?

קודם כל, מפני שקולנוע היא אהבה ישנה שלי. מאז ששיחקתי בכיתה ב' בתפקיד הראשי של סרט בהפקת הערוץ הראשון ("חיית החושך" על פי ספרו של אורי אורלב), דרך כמה שנים בחוג לקולנוע של מוזיאון תל אביב והבגרות בקולנוע שבמסגרת כתבתי, הפקתי וביימתי סרט קצר וכלה בחלום הגנוז על לימודים גבוהים בקולנוע והאוסקר בגיל עשרים וחמש. נכון שהיום אני כבר לא עכבר הסינמטקים שהייתי כנער, אך אני שומר מקום טוב בלב לאמנות השביעית.

שנית, אני כותב על קולנוע מפני שתמיד התרשמתי מהיכולת שלוע להשפיע בחוזקה על בני אדם. וכאן אנחנו מגיעים לפסיכולוגיה. תמיד חשבתי שהקולנוע מסוגל להשפיע על הרגשות של הצופה ולשחק איתם בצורה מורכבת ועדינה יותר מכל צורת אמנות אחרת. אבל לא הבנתי למה. ההסבר שלי היה שהקולנוע עושה שילוב של הטוב מהאמנויות האחרות – ציור, מוזיקה, דרמה… או במילים אחרות – השלם גדול מסך חלקיו. האם הפרשנות שלי נכונה? ייתכן. אך בפוסט הזה אספר לכם על תחום מחקר חדש ומרתק שמתבונן בעזרת כלים מדעיים חדשים על השאלה הזו.

המחקר נערך על ידי אורי חסון ושותפיו מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק². מטרת המחקר היא להתבונן לתוך מוחו של הצופה בסרט בזמן הצפייה, מתוך מטרה להבין מה ההשפעה של הסרט על המוח ומכאן אולי להבין איך הסרט משפיע על ההלך הרגשי של הצופה. המחקר עושה שימוש בטכנולוגית functional Magnetic Resonance Imaging, או בקצרה fMRI. זו טכנולוגיה שבעזרתה ניתן "לצלם" את האנטומיה הפנימית של הגוף (במקרה זה של המוח) אך עם טוויסט. במקום רק לצלם את האנטומיה של המוח, fMRI מודדת שינויים בזרימת הדם במוח. מכיוון שידוע שכאשר איזור במוח פעיל יותר הוא צורך יותר חמצן, ולכן דורש יותר דם – אנחנו למעשה מקבלים מדד לפעילות מוחית באיזורים השונים³. שימוש בהדמיית fMRI הפכה לאחת הטכנולוגיות הכי נפוצות בחקר המוח של השנים האחרונות מכיוון שמדובר בהדמייה שאינה חודרנית ולכן אינה מסוכנת או מכאיבה.

בחלק הראשון של המחקר (מי שמעוניין לקרוא את המחקר במלואו ימצא פרטים בסוף הפוסט) הוכנסו נבדקים למכונת MRI וצפו בשלושים הדקות הראשונות של הסרט האדיר של סרג'יו לאונה "הטוב, הרע והמכוער". הנבדקים קיבלו הנחיה פשוטה מאוד: "צפו בסרט". לא נאמר להם להתמקד בחלקים מסוימים של המסך או להפנות תשומת לב לאספקט מסוים. בכל זמן הצפיה עקבו החוקרים אחרי הפעילות המוחית של הנבדקים.

התוצאות הראו חלקים שונים שהופעלו במוח בזמן הצפיה. חלקים כאלו כללו איזורים הקשורים לעיבוד שפה, תמונה, זיהוי פנים ועיבוד רגשות. לא מפתיע או מרגש במיוחד. מה שכן מיוחד בעבודה הזו הוא המדד החדש שבו משתמשים החוקרים – קורלציה בין-נבדקית של הפעילות המוחית. במילים פשוטות – הם השוו את הפעילות המוחית באיזורים השונים בין הנבדקים על ציר זמן המתאים לזמן הצפיה שלהם בסרט ובדקו מתי ואיפה יש פעילות זהה אצל הנבדקים השונים. מה זה אומר? שבאותו רגע המוח של כל הנבדקים עבד בצורה דומה יותר או פחות. מכיוון שהגירוי היחיד שאליו נחשפו הנבדקים באותו רגע הוא הסרט, ניתן להניח שהסרט גרם לדמיון בפעילות.

על מנת לוודא שלא מדובר במתאם מקרי, בדקו החוקרים את דפוס הפעילות כאשר הנבדקים צפו בחושך מוחלט ובמצב שבו הנבדקים צפו בקטעים שונים של אותו סרט. בשני מצבים אלו לא היה מתאם בפעילות המוחית ומכאן הסיקו החוקרים שהתוכן קשור בצורה ישירה לפעילות המוחית.

זה מעניין, כי זה מראה שלקטע קולנועי – המורכב מתמונות, צליל, תנועות מצלמה, עריכה, שוטים בגדלים שונים וכו' – יש יכולת להשפיע על צופים שונים בצורה שאינה זהה לחלוטין אך דומה מאוד. השאלה היא האם מדובר ביכולת ייחודית לקולנוע או שפשוט צפייה באותו אירוע משפיעה באותו אופן על אנשים שונים. כדי לבדוק זאת נתנו החוקרים לנבדקים לצפות בקטע סתמי שבו צולמו אנשים בפארק, ללא תזוזות מצלמה, ללא עלילה – למעשה ללא התערבות מצד ה"במאי". קטע לא מובנה זה הפיק הרבה פחות מתאם בפעילות המוחית לעומת קטע באורך זהה מהטוב, הרע והמכוער. זה נכון שנמצא מתאם מסוים גם בתגובה לקטע הלא-מובנה, אך הוא היה נמוך יחסית והתרחש באיזורי המוח העוסקים בעיבוד קול ותמונה ובזיהוי אובייקטים. בזמן הצפיה בסרט העלילתי, לעומת זאת, היתה פעילות מוחית מתואמת באיזורים נוספים. המסקנה? שלשפה הקולנועית, בה נעשה פירוק של המציאות והרכבתה מחדש על ידי הבמאי (להבדיל מהצגה של המציאות כמו שהיא) יש השפעה חזקה יותר על המוח ויכולת טובה יותר "לשלוט" בפעילותו.

על מנת לבחון את העניין הזה יותר לעומק, לקחו החוקרים שני קטעים מסרטים של צ'ארלי צ'פלין (נטולי פס הקול) וערכו אותם מחדש באופן שרירותי. הנבדקים צפו בקטעים המקוריים ובשלוש גרסאות ערוכות מחדש שנעו בין ערבול קל (שבו נשמרה עדיין קוהרנטיות מסוימת בקטע המוצג) לבין ערבול מסיבי (שהיווה למעשה אוסף של שוטים שלא היה ביניהם קשר קוהרנטי). העריכה מחדש לא השפיעה על הפעילות המוחית של אזורים הקשורים לעיבוד סנסורי, אך היתה לה השפעה רצינית על הפעילות המוחית באיזורים הקשורים לעיבוד קוגנטיבי גבוה יותר⁴, מה שמדגים יפה את חשיבותה של השפה הקולנועית בכלל והעריכה בפרט והיכולת של הבמאי והעורך "לגעת" באיזורים מוחיים המבצעים עיבוד מורכב.

אז מה אם יש מתאם בפעילות המוחית?

את המתאם בפעילות המוחית מפרשים חסון ועמיתיו באמצעות מושג השליטה. לשיטתם, סרט הגורם למתאם גבוה במיוחד בפעילות המוחית אצל צופים שונים הוא סרט שמפעיל יותר שליטה על מוחות הצופים – ועושה זאת באופן קולקטיבי. תחשבו רגע על סרטים שאתם מכירים. יש סרטים שהצליחו הרבה יותר מאחרים לשאוב את הצופים פנימה, להשפיע על המחשבות והרגשות שלהם בזמן הצפיה והצליחו לעשות זאת לאולמות שלמים. ויש סרטים שלא הצליחו לעשות זאת (וזה המקום להזכיר שלא כל הסרטים בכלל מנסים לעשות את זה…)

קחו לדוגמה את אלפרד היצ'קוק, אולי הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים. היצ'קוק ידוע כמי שסרטיו פעלו היטב על רגשות הצופים בצורה כמעט אוניברסאלית. יש שיגידו שזה לא מסובך בז'אנר שהוא בחר בו – סרטי המתח – אך קשה להתווכח עם העובדה שהוא באמת שלט היטב באמנות שלו וידע איך להשתמש בכלים הקולנועים שבידיו (ולשכללם) על מנת לשחק ברגשות הצופים. הי, הוא אפילו הודה בזה כשאמר שהאמנות שלו היא שליטה בתגובות הצופים.

דמיינו את היצ'קוק כמנצח על תזמורת הרגשות שלכם. כשהוא מרים את ידו השמאלית בכיוון מסוים, אתם מפחדים. אתם דואגים לשלומה של הדמות שאיתה אתם מזדהים (כי הוא רוצה שתזדהו איתה). כשידו השמאלית מורדת הפחד מתפוגג, אתם חשים הקלה. ועם תנועה נחרצת של ידו הימנית אתם חשים התרוממות רוח. על ידי שימוש בשפה הקולנועית שפיתח, היצ'קוק הצליח לשלוט ברגשות הצופים בצורה חזקה ודי כוללנית. הוא ידע איזה כוח יש לו בידיים ונהנה להשתמש בו. לעתים הוא גם לקח את זה צעד אחד קדימה אל מעבר לשימוש בשפה הקולנועית כמו שהיא, למשל כשהוציא את הסרט "פסיכו" ודרש מאולמות הקולנוע שלא להכניס מאחרים לסרט, כדי לא לפגום בחווית הצפייה (או בעצם לא לפגום ביכולת שלו לשלוט בצופה).

היצ'קוק הצליח להשתמש בשפה הקולנועית המיוחדת שלו על מנת להשפיע על רגשות הצופים למטרות בידוריות. הוא אהב סיפורים טובים ואפלים – והוא נהנה במיוחד לספר אותם לקהל הצופים שלו תוך שליטה עדינה ברגשות שלהם. אבל היצ'קוק הוא רק דוגמה אחת וודאי שאינו הראשון או האחרון. הזכרתי קודם את הממצא במחקר שלפיו לעריכת הסרט יש כוח להפעיל בצורה מתואמת איזורים מוחיים "גבוהים", זאת אומרת איזורים העוסקים בעיבוד מחשבות מסדר גבוה, חשיבה קדימה, ניתוח רגשי וכדומה. עכשיו, קחו למשל את סרגיי אייזנשטיין, במאי רוסי מתחילת המאה העשרים ששמו מוכר לכל סטודנט קולנוע. אייזנשטיין היה מאמין גדול בכוחה של העריכה, לא רק לספר סיפור קוהרנטי, אלא להשפיע ישירות על רגשות הצופה. כמי שפעל בתקופה שהקולנוע רק עשה צעדים ראשונים, היתה לו הזכות (והיכולת) לערוך נסיונות בעריכה ולפתח טכניקה ייחודית שאותה כינה "מונטאז' אינטלקטואלי". אייזנשטיין השתמש במונטאז' בצורה ברורה על מנת להשפיע על רגשות הצופים ודרכם להגיע אליהם, לעורר אותם ולגרום להם לחשוב על המסרים שרצה להעביר.

ואי אפשר לדבר על קולנוע בלי לראות קולנוע, אז קחו לדוגמה את הקטע הבא. זהו אולי אחד הקטעים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע והוא לקוח מהסרט "אניית הקרב פוטיומקין" שביים אייזנשטיין בשנת 1925. בקטע מתואר טבח המבוצע על ידי חיילי הצאר במדרגות באודסה.

שימו לב לרגשות המתעוררים בכם במהלך הצפיה. ושימו לב במיוחד לשני חלקים מסוימים:

בערך בדקה השניה מתחיל קטע שמדגים היטב את הטכניקה של אייזנשטיין, שהיום נראית אולי טריוויאלית אבל בזמנו היתה חדשנית. השילוב בין שוטים רחבים (האנשים הרצים במורד המדרגות) ושוטים צרים וקרובים יותר (פניה המבועתות של האם ולאחר מכן שוט המתמקד בעיניה החרדות, ידו של הילד תחת רגלי האנשים…) – המונטאז' שעושה פה אייזנשטיין פועל חזק על רגשות של פחד, דאגה, אולי אפילו כעס. לא אתפלא אם נסתכל על המוחות של הצופים בקטע הזה נקבל מתאם גבוה מאוד של פעילות באיזור האמיגדלה (איזור ראשוני דווקא ולא "גבוה", שכן הוא קיים אצל מוחות של יצורים הרבה פחות מפותחים מאתנו – וקשור לרגשות בכלל ולפחד בפרט) כמו גם באיזורים גבוהים יותר.
דוגמה יפה ומוכרת יותר אפשר למצוא בערך ב-5:30 דקות לתוך הסרטון, שם מתחיל קטע מפורסם במיוחד שבו אישה נהרגת ועגלת התינוק שלה מתדרדרת במורד המדרגות.
(מאמר מעניין על אייזנשטיין והמונטאז' אפשר למצוא כאן - ותודה לאורי שחורי על ההפניה)

כן, אבל בשביל מה כל זה טוב?

אתחיל ואומר שעדיין לא ברור בשביל מה כל זה טוב. המחקר הזה הוא מחקר יחסית ראשוני. אמנם אורי חסון חוקר תגובות של צופי קולנוע כבר כמה שנים אך הפרדיגמה שהוא משתמש בה כאן למדידת המתאם בפעילות המוחית של צופי קולנוע היא יחסית חדשה. חסון ועמיתיו מציגים את הפרדיגמה הזו כשביל חדש שיכול להוביל ליצירת אסכולה מחקרית חדשה שתיקרא neurocinematic ותשלב בין חקר הקולנוע לחקר המוח. אפשר לראות זאת כחלק מנסיונות נוספים לקשר בין חקר המוח לאמנויות.

דרך אחת להשתמש בשיטה זו לחקר הקולנוע היא לבדוק איזה סרטים/במאים/סגונות/מלא-את-החסר מסוגלים להפעיל יותר "שליטה" על המוח. במחקר הנוכחי, בדקו חסון ועמיתיו ארבעה קטעים שונים ומצאו שפרק מסדרת הטלוויזיה שביים היצ'קוק (שוב, היצ'קוק) באמצע המאה שעברה מפעיל הרבה יותר שליטה מהסרט "הטוב, הרע והמכוער" (כמעט 70% של זהות בפעילות המוחית אצל היצ'קוק!). פרק מסדרת הטלוויזיה "תרגיע" מגיע למידת שליטה נמוכה למדי וקטע לא-מובנה (אותם אנשים בפארק) מגיע למתאם נמוך מאוד, קרוב לאפס. מה יש בהיצ'קוק שהוא יותר מסרג'יו לאונה ושאין בלארי דיוויד? מוקדם מאוד לומר, ואסור לשכוח שבסופו של דבר קולנוע היא יצירה מורכבת להפליא הכוללת אלמנטים רבים. נראה לי שיש עוד דרך ארוכה לפני שיהיה אפשר לפרק אותה כדי להבין מה עובד ומה לא. כבר במחקר הנוכחי נעשה נסיון לפירוק ראשוני ואפשר לראות שהיצ'קוק פועל חזק יותר על הקורטקס הויזואלי (האיזורים במוח העוסקים בעיבוד תמונה) ופחות על החלקים העוסקים בשמיעה.

בכל מקרה, צריך לזכור שמדובר בתחום מאוד ראשוני שיש עוד הרבה עבודה לפניו. אני מעריך שעם הזמן נראה עוד עבודות מהסוג הזה שינסו לראות בזמן אמת איך יצירות אמנות משפיעות על המוח. לא רק קולנוע, גם ציור, ספרות, מוזיקה ועוד. אם מישהו מהקוראים מכיר עבודות קיימות, אני אשמח אם יספר על כך בתגובות.

אבל השאלה הגדולה היא באמת בשביל מה זה טוב (אם בכלל)? מה הידע הזה נותן לנו? האם הבנה של הדרך בה יצירת אמנות משפיעה על המוח תשפר את היכולת שלנו ליצור אמנות? אני חושב שלא. אני חושב שבסופו של דבר, תהליך היצירה האמנותית הוא הרבה הרבה יותר ממציאת טכניקות להפעלת רגש. אולי זו התמימות המדברת ממני, אך אמנות הנוצרת דרך פריזמה קרה ואנליטית שכזו, נראה לי שהיא אבודה מראש.

הבעיה היא, כמובן, שקולנוע הוא לא רק אמנות. עבור אנשים ותאגידים רבים, קולנוע הוא מוצר מסחרי. אולפני הקולנוע הגדולים יכולים להתהדר באצטלה אמנותית אך בסופו של יום הם מסתכלים על שורת ההכנסות. לא סתם הם מוציאים מדי קיץ או חגים שוברי קופות. והם עובדים קשה על מנת לפענח את הנוסחה למציאת שובר הקופות האדיר הבא. מבחינה זו, המחקר של חסון עלול להתגלות כביצה של זהב עבור האולפנים. עם הזמן ועם השתכללות שיטות המחקר, לא מן הנמנע שהאולפנים ישתמשו באסכולת הנוירוסינמטיקה כדי לשחרר סרטים שהם יותר ממוכנים, בנויים לפי נוסחה שמכוונת ישירות אל איזורים שונים במוח ומנסים להשפיע על יותר אנשים בצורה יותר חזקה. כי זה, בסופו של דבר, יתורגם לכסף. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסיטואציה שבה נעשים בעולם שני סוגים של סרטים: סרטים שתוכננו במדויק על מנת להפעיל רגש לפי רצון האולפן וסרטים משוחררים יותר, בעלי חזון וביטוי אישי של הבמאי, שאולי יעבדו בצורה פחות קולקטיבית על המוח, אך יהיה בהם הרבה יותר.

ולא רק אולפני הקולנוע, גם חברות הפרסום יכולות להיעזר בידע הזה. אם חברת פרסום תדע שפרסומת X מעוררת באופן ישיר איזורים במוח הקשורים להזדהות, לתשוקה או לתכנון כלכלי – למה שהיא לא תעדיף אותה?

כמובן, שתי הפסקאות האחרונות מציגות מצב קיצוני, אולי אפוקליפטי-פרנואידי משהו (ועוד בחרתי לא להכנס לאפשרויות הפשיסטיות של יצירה המכוונת לאיזורי מוח שונים). אך אני חושב שבמידה מסוימת הן מציגות את אחת הדילמות שמציבה בפנינו ההתקדמות המדהימה שנעשתה בחקר המוח בעשורים האחרונים. זה בהחלט משהו שראוי לחשוב עליו.

חשוב לי לציין, עם זאת, שאני לא מתנגד למחקר שערך חסון או למחקרים דומים. נהפוך הוא, אני בעד המשך חקירה והבנה של המוח האנושי, שהוא לדעתי אחד הדברים המדהימים ביותר שנוצרו בטבע. אני רק אומר שכשנגיע לשלב יישומי יותר של הידע שמגיע ממחקרים אלו ואחרים, עלינו להזהר ולדעת להפריד בין הניתוח הכוללני, זה המסתכל על הממוצע על פני אנשים רבים, לבין החוויה הסובייקטיבית כל כך, התוך אישית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמפגש עם יצירת אמנות. חקר האופנים שבהם יצירות אמנות מסוגים שונים משפיעות על המוח אסור שינטרל את הדרך שבה אותן יצירות ממש משפיעות על הנפש.

קריאה נוספת מומלצת:

המאמר של חסון ועמיתיו (PDF)

פוסט של ג'ונה לרר על הסרט אווטאר ועל המחקר של חסון מ-2004

1. זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו?
2. כן, יש פה נקודה ישראלית, אורי חסון ישראלי – כמו גם חלק נכבד מהחוקרים הנוספים שהשתתפו במחקר
3. להסבר קצר על איך זה עובד – כאן
4. למי שרוצה לדעת: lateral sulcus, temporal parietal junction, frontal eyefield