פחד הוא אחד מהרגשות הקמאיים ביותר שלנו. הוא מלווה אותנו משחר קיומנו, ולא רק אותנו, אלא את שאר שותפינו לעולם החי. הפחד קשור באופן הדוק לפעילותו של אזור במוח הקרוי אמיגדלה. איזור זה, שקיבל את שמו מצורתו שהיא כצורת השקד, הוא חלק מהמערכת הלימבית שאחראית בעיקר על עיבוד רגשות וזכרונות. זוהי אחת המערכות המוקדמות ביותר שהתפתחו באבולוציה של מערכת העצבים אצל בעלי החוליות, ולכן הפחד הוא אכן אחד הרגשות המוקדמים שהתפתחו בעולם החי. ולא בכדי, שכן מי שחי ללא פחד, סופו לסיים את חייו מהר מאוד. גם בעולם המוגן יחסית שלנו, אך במיוחד בעולם הפראי שבו התפתחו בעלי החיים ובתוכם גם בני האדם. היום שבו התרחשה למידת הפחד הראשונה, כאשר בעל חיים מסוים למד שניצבת מולו סכנה שעליו להזהר ממנה אם חייו יקרים לו היה יום חשוב באבולוציה.

הפחד, בסופו של דבר, נועד כדי לשמור עלינו. הוא מתריע בפנינו על סכנה מתקרבת ומאפשר לגופנו להתכונן לתגובה, בין אם התגובה היא לברוח או להלחם. הפחד חשוב לחיינו. אך לא פעם הפחד יוצא משליטה והופך למעמסה המפריעה לתפקוד היומיומי. זהו הבסיס של הפרעות החרדה השונות. בהפרעת פוביה ספציפית, למשל, קיים פחד מפני אובייקט ספציפי שהופך לעוצמתי וצובע את החיים באופן שאינו פרופורציונלי לאובייקט המפחיד ולנוכחותו. למשל, יצא לי לעבוד פעם עם ילדה שסבלה מפוביה לכלבים. היא פחדה מכל כלב (מלבד הכלב המשפחתי) וסירבה לצאת לרחוב ללא ליווי. כשהיינו הולכים יחד ברחוב והיא היתה רואה כלב באופק, גם אם זה פודל קטן ולא מזיק, היא היתה מתחילה לפחד ובורחת לצד השני של הרחוב. לכאורה הפוביה הזו לא מזיקה יתר על המידה, שכן היא יכולה בקלות להמנע ממפגש עם כלבים, אך בפועל הפוביה פגעה במפגשיה החברתיים, כי היא התעקשה שתמיד יאספו אותה ברכב מבית הספר וכך לא הלכה עם שאר החברות ברגל, או נמנעה מללכת לבתי חברות מסוימות שהיה בהן כלב. עבור ילדה מאוד חברותית כמוה, זה לא היה דבר פשוט.
וזו היתה דוגמה להפרעת חרדה פשוטה יחסית. חשבו מה עובר על אדם הסובל מאגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים וסואנים) או מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD, המוכרת גם בקרב חיילים לשעבר כהלם קרב).

קיימות דרכים שונות לטיפול בהפרעות החרדה, שאחת המפורסמות ביותר מהן היא הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, או CBT. שיטת ה-CBT פופולארית הן משום שהיא פשוטה לשימוש, הגיונית ולא דורשת עבודה ארוכה. יתרון נוסף שלה היא ההצלחה במחקרים המשווים אותה לטיפולים אחרים (לפחות בנוגע להפרעות החרדה). לא אכנס למהות השיטה, מגיע לה פוסט נפרד, אך אתייחס לאספקט אחד שלה שיוביל אותי לנושא שעליו אני רוצה לספר לכם בפוסט.

ללמוד לפחד

פחד נרכש בעזרת מנגנון למידה בסיסי למדי. כאשר אנו נחשפים לגירוי אשר גורם לנו לתחושה לא נעימה, אנו למדים לפחד ממנו. ילד קטן אשר יקרב את ידו לסיר לוהט ויכווה, ילמד (עם הזמן) לפחד מהסיר וימנע מהמגע איתו. הלמידה היא למעשה חיבור הנעשה במוח בין שני גירויים שלפני כן לא קושרו זה לזה – הסיר והכאב. אם נוכל ללמד את אותו הילד לפרק את החיבור הזה, הוא יפסיק לפחד מהסיר. איך עושים את זה? אפשר לתת לילד לגעת בסיר קר ולהרגיש שזה לא כואב. לאחר כמות מסוימת של חשיפות כאלו, הקישור "סיר=חם וכואב" ידעך והילד לא יפחד מהסיר (החוכמה, כמובן, היא שהילד ילמד להבדיל בין סיר חם וסיר קר ולפחד רק מהסיר החם). לפעולה הזו קוראים חשיפה והיא אחת מאבני היסוד של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. אם לחזור לאותה ילדה המפחדת מכלבים שתיארתי, הדבר העיקרי שעשיתי איתה היה לצאת אל הגינה מול הבית, שם הסתובבו הרבה כלבים, ופשוט להיות איתה שם, לחשוף אותה לסביבה שהיא מפחידה עבורה, אך ממרחק בטוח (ותוך שהנוכחות שלי נוסכת בה בטחון). בפעמים הראשונות החרדה שלה הציפה אותה והיא דרשה לחזור הביתה, אך בפעמים הבאות היא הצליחה להחזיק מעמד יותר ויותר עד שבסופו של דבר היא הצליחה להסתובב בגינה, כמעט ללא פחד, ואף הרשתה לעצמה להתקרב לחלק מהכלבים.
מה שהתרחש אצלה הוא שבירה של הצימוד בין "כלבים" ו"מסוכן", או במילים אחרות, ביטול למידת הפחד. תהליך זה נקרא הכחדה.

כאמור, טיפול מסוג זה הוכח כיעיל מאוד עבור הפרעות חרדה שונות. אך הוא לא מושלם ולא פעם קורים מצבים שבהם הטיפול מצליח אך מחזיק מעמד לזמן מוגבל. כשחוזרים למטופל לאחר שנה, שנתיים או יותר, רואים שהפחד חזר. ההכחדה, כך נראה, נעלמה.

אנחנו לא יודעים למה בדיוק זה קורה, ויש ודאי תיאוריות שונות סביב הנושא. אך השאלה היא, כמובן, מה אפשר לעשות עם זה. מחקר חדש ומרתק, שאותו אתאר להלן, מנסה לתקוף בדיוק את הנקודה הזו.

רה-קונסולידציה של זכרון

המחקר, שהובל על ידי שתי חוקרות מאוניברסיטת ניו יורק, משתמש בטכניקה שנקראת רה-קונסולידציה (reconsolidation) או גיבוש מחדש, אם תרצו. קונסולידציה היא התהליך שבו זכרון חדש מתגבש ומתקבע במוח והופך זמין עבור הזכרון ארוך הטווח שלנו. רה-קונסולידציה מתרחשת כאשר זכרון קיים נשלף ומתעורר, ואז מתקבע מחדש. בזמן שעובר בין עירור הזכרון לחזרתו למצב קבוע ויציב, הוא רגיש ולא יציב, ולכן נתון לשינוי. טכניקות שונות מנסות להגיע לזכרון במצב הרגיש הזה ולהשפיע עליו, כדי למשל לנטרל את למידת הפחד הנלווית אל הזכרון. יש להזכיר שרה-קונסולידציה היא תהליך תיאורטי שהדעות עליו חלוקות.

אחת הדרכים להפריע לזכרון לפני שהוא עובר רה-קונסולידציה היא בעזרת חומרים כימיים מסוימים, בדרך כלל כאלו אשר מונעים יצירה של חלבון בתאים. מכיוון שהקונסולידציה של זכרונות נעשית דרך יצירת קשרים בין תאי עצב, וקשרים אלו בנויים בין השאר מחלבונים, חומרים המעכבים יצירת חלבונים מונעים, למעשה, התגבשות של הזכרון. מחקרים שונים שנערכו על עכברים הצליחו להראות שבעזרת חומרים כאלו, ניתן לנטרל תגובת פחד שנלמדה על ידי העכבר בצורה יעילה יותר מאשר הכחדה רגילה, פשוט על ידי עירור של הזכרון ובחלון הזמן שנפתח עד הרה-קונסולידציה, הזרקה של החומרים המתאימים. אך השימוש בחומרים אלו הינו מסוכן עבור בני אדם, ולא יהיה קל ליישם אותו למטרות טיפוליות, כך שכדאי למצוא דרכים חודרניות פחות. וזה בדיוק מה שעשו שתי החוקרות במחקר הזה.

החוקרות, דניאלה שילר ואליזבת פלפס, יצרו פרדיגמה פשוטה מאוד של למידת פחד. אגב, שילר היא ישראלית במקור ונחשפה לנושא הפחד במסגרת שירותה הצבאי שבו ביצעה מספר צניחות שהיו, לדבריה, חוויה מפחידה מאוד. הן הזמינו נבדקים לניסוי שבמהלכו הוקרנו על מסך שתי צורות: ריבוע כחול וריבוע צהוב. הנבדקים חוברו לאלקטרודה אשר העבירה להם שוק חשמלי קטן בחלק מהפעמים שבהן הופיע הריבוע הצהוב. כאשר הופיע הריבוע הכחול לא קרה כלום. כך למדו הנבדקים לפחד מהריבוע הצהוב. איך מדדו את הפחד הזה? בעזרת מדד הנקרא GSR. זוהי מדידה של רמת המוליכות החשמלית באצבעות. כשאנו מפחדים, אנו מזיעים. כשאנו מזיעים, העור שלנו רטוב והמוליכות החשמלית שלו עולה. לכן מדד GSR הוא מדד יעיל לפחד (ומשמש גם בבדיקות פוליגרף).

למחרת עברו הנבדקים תהליך הכחדה. הם נחשפו לאותם ריבועים, אך הפעם האלקטרודה לא העבירה שוק חשמלי באף אחד מהמקרים. כך למעשה הוכחד הקשר בין הריבוע הצהוב לשוק החשמלי והנבדקים למדו לא לפחד ממנו. אך חלק מהנבדקים, לפני תהליך ההכחדה, עברו אזכור של הזכרון השלילי, זה של הריבוע הצהוב. האזכור נעשה עשר דקות לפני תחילת ההכחדה, כך שההכחדה נעשתה בזמן שהזכרון היה במצב פעיל ורגיש. אצל כל הנבדקים רמת הפחד ירדה לחלוטין בסוף תהליך ההכחדה, עדות לכך שההכחדה הצליחה.

למחרת חזרו הנבדקים בפעם האחרונה למעבדה, והפעם נחשפו שוב לריבועים ושוב נמדדה רמת הפחד שלהם. באופן מעניין, למרות שביום הקודם נראו שכולם למדו להפסיק לפחד מהריבוע הצהוב, הפעם הנבדקים שעברו הכחדה בלי רה-קונסולידציה, חזרו לפחד מהריבוע הצהוב. הנבדקים שכן עברו רה-קונסולידציה, לעומת זאת, לא פחדו כלל. במילים אחרות, עבור הנבדקים שלא עברו רה-קונסולידציה, הזכרון נשאר כמו שהיה בהתחלה, מפחיד. הנבדקים האחרים, לעומת זאת, חוו שינוי של הזכרון ולמעשה הזכרון הפך ללא מפחיד.

תמונה שווה אלף מילים ולכן כדאי להסתכל על התמונה הבאה. הגרף העליון מתאר את תגובת הפחד (בציר האנכי) של הקבוצה שלא עברה רה-קונסולידציה. כמו שאפשר לראות, בשלב למידת הפחד (Conditioning) תגובת הפחד עולה בהדרגה ומגיעה למקסימום. בשלב ההכחדה (Extinction) שנערך למחרת, תגובת הפחד יורדת בהדרגה. ביום השלישי (Test) נחשפו הנבדקים לגירוי המפחיד ורואים שתגובת הפחד שלהם חזרה (הקו האופקי בראש הגרף). הגרף התחתון מתאר את מה שקורה בקבוצה שעברה רה-קונסולידציה (הפס האדום). בשלב השלישי תגובת הפחד שלהם נמוכה עד לא קיימת.

אחת החוקרות, דניאלה שילר, מסבירה את זה יפה במטאפורה הבאה: בתהליך הכחדה רגיל אנחנו מתחילים עם זכרון מפחיד. ההכחדה יוצרת למעשה זכרון חדש שאינו מפחיד. כך יש לנו שני זכרונות המתחרים אלו באלו. זה כמו שניקח קובץ במחשב שנקרא "ריבוע צהוב" ובתוכו כתוב "מפחיד", נעתיק אותו לקובץ חדש שייקרא "ריבוע צהוב 2” ובתוכו כתוב "לא מפחיד". בכל פעם שנתקל בריבוע צהוב, שני הקבצים יתחרו על תשומת הלב שלנו ומי שינצח יקבע אם נפחד או לא. אך בתהליך הרה-קונסולידציה אנחנו עושים משהו שונה. אנחנו לוקחים את הקובץ "ריבוע צהוב" ומשנים את הכיתוב בתוכו מ"מפחיד" ל"לא מפחיד". כעת זהו הזכרון היחיד ולכן ההכחדה של הפחד עובדת טוב יותר.

מה שמדהים במיוחד הוא שהחוקרות בדקו את ההשפעה הזו לאורך זמן. הן הזמינו חלק מהנבדקים לחזור למעבדה לאחר שנה (!) וחשפו אותם לריבועים. הנבדקים שעברו רה-קונסולידציה לא הראו שום פחד, אך הנבדקים האחרים כן הפגינו פחד, שנה לאחר ההכחדה הלכאורה מוצלחת שעברו.

במהלך שנותיי כסטודנט לפסיכולוגיה יצא לי לקרוא לא מעט מחקרים. חלקם מעניינים, חלקם מפתיעים, אבל מעטים הצליחו לתפוס את הדמיון שלי ולרגש, כן כן, כמו המחקר הזה. שילר ופלפס הצליחו להרחיב את הידע שלנו על זכרון ולמידה אך חשוב יותר, נראה שהן חשפו דרך חדשה לשכלל את הטכניקות הטיפוליות שלנו. ובשביל מישהו כמוני, ששם את יהבו על עולם הטיפול ומתעניין מאוד בטכניקות מעולם הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, זה שווה המון.
לא בכדי המחקר פורסם ב-Nature, אחד מכתבי העת המדעיים החשובים בעולם. לשמחתנו, Nature גם מציעים סרטון ובו מתארות שילר ופלפס את המחקר. כדאי לצפות בו כאן.

הדרך ליישום הטכניקה שעולה מהמחקר הזה בקליניקה עוד ארוכה. למידת הפחד שבה השתמשו החוקרות היא למידה מהסוג הפשוט ביותר אך המנגנונים של הפרעות חרדה מורכבים יותר, ונלווים להן סימפטומים נוספים ומורכבים. הדבר נכון במיוחד עבור הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אך המחקר הזה עוד עלול להתגלות עם הזמן כפורץ דרך חדשה לטיפול אפקטיבי יותר, שלא דורש שימוש בתרופות והופך את חייהם של אלפי אנשים לטובים יותר. אותי, לפחות, זה מלהיב.

לקריאה נוספת:

מקור תמונה

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים¹. עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

תוך כמה דקות אתם נשאבים לתוך הסרט. אתם שוכחים את העולם שבחוץ ומצויים, ולו לשעתיים בודדות, בעולם אחר. תמונות דו-מימדיות מוקרנות על מסך שטוח אבל אתם שוקעים לתוך עולם שלם ובעל עומק הנפרס מול עיניכם. רמקולים מפוזרים מסביב שולחים גלי קול אל שתי האוזניים שלכם ואתם טובעים בסאונד המקיף אתכם. לפתע אתם מוצאים את עצמכם בתוך העלילה, מזדהים עם דמות אחת או יותר. דואגים, מתוחים, שמחים, צוחקים. אתם יודעים שזה רק סרט, אבל נכנעים להרגשה. ואתם לא לבד. יחד אתכם נמצאים עוד כמאתיים צופים הממלאים את האולם ומרגישים כמעט כמוכם. יחד אתם צוחקים באותו זמן, מרגישים מתח מטפס במעלה עמוד השדרה באותו הרגע, נבהלים באותה שניה ועוברים חוויה שהיא אינדיבידואלית לכל אחד מכם – אבל מאוד ביחד.

אני לא הראשון לתאר את הקולקטיביות שבחוויה הקולנועית. אני לא הראשון לתאר את היכולת של הקולנוע להפעיל את בלוטות הרגש שלנו בצורה כמעט מדויקת ולעשות זאת על פני קבוצה גדולה של אנשים. כמובן שהתיאור הזה הוא כללי מדי ולא כל הסרטים מצליחים לעשות זאת במידה שווה (או מנסים). חובבי הקולנוע שבין הקוראים ודאי יוכלו להצביע על ז'אנרים ו/או במאים המצליחים לעשות זאת טוב יותר מאחרים. אך בכל מקרה, כאן הרי זה בלוג על פסיכולוגיה, אז למה בכלל אני כותב על קולנוע?

קודם כל, מפני שקולנוע היא אהבה ישנה שלי. מאז ששיחקתי בכיתה ב' בתפקיד הראשי של סרט בהפקת הערוץ הראשון ("חיית החושך" על פי ספרו של אורי אורלב), דרך כמה שנים בחוג לקולנוע של מוזיאון תל אביב והבגרות בקולנוע שבמסגרת כתבתי, הפקתי וביימתי סרט קצר וכלה בחלום הגנוז על לימודים גבוהים בקולנוע והאוסקר בגיל עשרים וחמש. נכון שהיום אני כבר לא עכבר הסינמטקים שהייתי כנער, אך אני שומר מקום טוב בלב לאמנות השביעית.

שנית, אני כותב על קולנוע מפני שתמיד התרשמתי מהיכולת שלוע להשפיע בחוזקה על בני אדם. וכאן אנחנו מגיעים לפסיכולוגיה. תמיד חשבתי שהקולנוע מסוגל להשפיע על הרגשות של הצופה ולשחק איתם בצורה מורכבת ועדינה יותר מכל צורת אמנות אחרת. אבל לא הבנתי למה. ההסבר שלי היה שהקולנוע עושה שילוב של הטוב מהאמנויות האחרות – ציור, מוזיקה, דרמה… או במילים אחרות – השלם גדול מסך חלקיו. האם הפרשנות שלי נכונה? ייתכן. אך בפוסט הזה אספר לכם על תחום מחקר חדש ומרתק שמתבונן בעזרת כלים מדעיים חדשים על השאלה הזו.

המחקר נערך על ידי אורי חסון ושותפיו מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק². מטרת המחקר היא להתבונן לתוך מוחו של הצופה בסרט בזמן הצפייה, מתוך מטרה להבין מה ההשפעה של הסרט על המוח ומכאן אולי להבין איך הסרט משפיע על ההלך הרגשי של הצופה. המחקר עושה שימוש בטכנולוגית functional Magnetic Resonance Imaging, או בקצרה fMRI. זו טכנולוגיה שבעזרתה ניתן "לצלם" את האנטומיה הפנימית של הגוף (במקרה זה של המוח) אך עם טוויסט. במקום רק לצלם את האנטומיה של המוח, fMRI מודדת שינויים בזרימת הדם במוח. מכיוון שידוע שכאשר איזור במוח פעיל יותר הוא צורך יותר חמצן, ולכן דורש יותר דם – אנחנו למעשה מקבלים מדד לפעילות מוחית באיזורים השונים³. שימוש בהדמיית fMRI הפכה לאחת הטכנולוגיות הכי נפוצות בחקר המוח של השנים האחרונות מכיוון שמדובר בהדמייה שאינה חודרנית ולכן אינה מסוכנת או מכאיבה.

בחלק הראשון של המחקר (מי שמעוניין לקרוא את המחקר במלואו ימצא פרטים בסוף הפוסט) הוכנסו נבדקים למכונת MRI וצפו בשלושים הדקות הראשונות של הסרט האדיר של סרג'יו לאונה "הטוב, הרע והמכוער". הנבדקים קיבלו הנחיה פשוטה מאוד: "צפו בסרט". לא נאמר להם להתמקד בחלקים מסוימים של המסך או להפנות תשומת לב לאספקט מסוים. בכל זמן הצפיה עקבו החוקרים אחרי הפעילות המוחית של הנבדקים.

התוצאות הראו חלקים שונים שהופעלו במוח בזמן הצפיה. חלקים כאלו כללו איזורים הקשורים לעיבוד שפה, תמונה, זיהוי פנים ועיבוד רגשות. לא מפתיע או מרגש במיוחד. מה שכן מיוחד בעבודה הזו הוא המדד החדש שבו משתמשים החוקרים – קורלציה בין-נבדקית של הפעילות המוחית. במילים פשוטות – הם השוו את הפעילות המוחית באיזורים השונים בין הנבדקים על ציר זמן המתאים לזמן הצפיה שלהם בסרט ובדקו מתי ואיפה יש פעילות זהה אצל הנבדקים השונים. מה זה אומר? שבאותו רגע המוח של כל הנבדקים עבד בצורה דומה יותר או פחות. מכיוון שהגירוי היחיד שאליו נחשפו הנבדקים באותו רגע הוא הסרט, ניתן להניח שהסרט גרם לדמיון בפעילות.

על מנת לוודא שלא מדובר במתאם מקרי, בדקו החוקרים את דפוס הפעילות כאשר הנבדקים צפו בחושך מוחלט ובמצב שבו הנבדקים צפו בקטעים שונים של אותו סרט. בשני מצבים אלו לא היה מתאם בפעילות המוחית ומכאן הסיקו החוקרים שהתוכן קשור בצורה ישירה לפעילות המוחית.

זה מעניין, כי זה מראה שלקטע קולנועי – המורכב מתמונות, צליל, תנועות מצלמה, עריכה, שוטים בגדלים שונים וכו' – יש יכולת להשפיע על צופים שונים בצורה שאינה זהה לחלוטין אך דומה מאוד. השאלה היא האם מדובר ביכולת ייחודית לקולנוע או שפשוט צפייה באותו אירוע משפיעה באותו אופן על אנשים שונים. כדי לבדוק זאת נתנו החוקרים לנבדקים לצפות בקטע סתמי שבו צולמו אנשים בפארק, ללא תזוזות מצלמה, ללא עלילה – למעשה ללא התערבות מצד ה"במאי". קטע לא מובנה זה הפיק הרבה פחות מתאם בפעילות המוחית לעומת קטע באורך זהה מהטוב, הרע והמכוער. זה נכון שנמצא מתאם מסוים גם בתגובה לקטע הלא-מובנה, אך הוא היה נמוך יחסית והתרחש באיזורי המוח העוסקים בעיבוד קול ותמונה ובזיהוי אובייקטים. בזמן הצפיה בסרט העלילתי, לעומת זאת, היתה פעילות מוחית מתואמת באיזורים נוספים. המסקנה? שלשפה הקולנועית, בה נעשה פירוק של המציאות והרכבתה מחדש על ידי הבמאי (להבדיל מהצגה של המציאות כמו שהיא) יש השפעה חזקה יותר על המוח ויכולת טובה יותר "לשלוט" בפעילותו.

על מנת לבחון את העניין הזה יותר לעומק, לקחו החוקרים שני קטעים מסרטים של צ'ארלי צ'פלין (נטולי פס הקול) וערכו אותם מחדש באופן שרירותי. הנבדקים צפו בקטעים המקוריים ובשלוש גרסאות ערוכות מחדש שנעו בין ערבול קל (שבו נשמרה עדיין קוהרנטיות מסוימת בקטע המוצג) לבין ערבול מסיבי (שהיווה למעשה אוסף של שוטים שלא היה ביניהם קשר קוהרנטי). העריכה מחדש לא השפיעה על הפעילות המוחית של אזורים הקשורים לעיבוד סנסורי, אך היתה לה השפעה רצינית על הפעילות המוחית באיזורים הקשורים לעיבוד קוגנטיבי גבוה יותר⁴, מה שמדגים יפה את חשיבותה של השפה הקולנועית בכלל והעריכה בפרט והיכולת של הבמאי והעורך "לגעת" באיזורים מוחיים המבצעים עיבוד מורכב.

אז מה אם יש מתאם בפעילות המוחית?

את המתאם בפעילות המוחית מפרשים חסון ועמיתיו באמצעות מושג השליטה. לשיטתם, סרט הגורם למתאם גבוה במיוחד בפעילות המוחית אצל צופים שונים הוא סרט שמפעיל יותר שליטה על מוחות הצופים – ועושה זאת באופן קולקטיבי. תחשבו רגע על סרטים שאתם מכירים. יש סרטים שהצליחו הרבה יותר מאחרים לשאוב את הצופים פנימה, להשפיע על המחשבות והרגשות שלהם בזמן הצפיה והצליחו לעשות זאת לאולמות שלמים. ויש סרטים שלא הצליחו לעשות זאת (וזה המקום להזכיר שלא כל הסרטים בכלל מנסים לעשות את זה…)

קחו לדוגמה את אלפרד היצ'קוק, אולי הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים. היצ'קוק ידוע כמי שסרטיו פעלו היטב על רגשות הצופים בצורה כמעט אוניברסאלית. יש שיגידו שזה לא מסובך בז'אנר שהוא בחר בו – סרטי המתח – אך קשה להתווכח עם העובדה שהוא באמת שלט היטב באמנות שלו וידע איך להשתמש בכלים הקולנועים שבידיו (ולשכללם) על מנת לשחק ברגשות הצופים. הי, הוא אפילו הודה בזה כשאמר שהאמנות שלו היא שליטה בתגובות הצופים.

דמיינו את היצ'קוק כמנצח על תזמורת הרגשות שלכם. כשהוא מרים את ידו השמאלית בכיוון מסוים, אתם מפחדים. אתם דואגים לשלומה של הדמות שאיתה אתם מזדהים (כי הוא רוצה שתזדהו איתה). כשידו השמאלית מורדת הפחד מתפוגג, אתם חשים הקלה. ועם תנועה נחרצת של ידו הימנית אתם חשים התרוממות רוח. על ידי שימוש בשפה הקולנועית שפיתח, היצ'קוק הצליח לשלוט ברגשות הצופים בצורה חזקה ודי כוללנית. הוא ידע איזה כוח יש לו בידיים ונהנה להשתמש בו. לעתים הוא גם לקח את זה צעד אחד קדימה אל מעבר לשימוש בשפה הקולנועית כמו שהיא, למשל כשהוציא את הסרט "פסיכו" ודרש מאולמות הקולנוע שלא להכניס מאחרים לסרט, כדי לא לפגום בחווית הצפייה (או בעצם לא לפגום ביכולת שלו לשלוט בצופה).

היצ'קוק הצליח להשתמש בשפה הקולנועית המיוחדת שלו על מנת להשפיע על רגשות הצופים למטרות בידוריות. הוא אהב סיפורים טובים ואפלים – והוא נהנה במיוחד לספר אותם לקהל הצופים שלו תוך שליטה עדינה ברגשות שלהם. אבל היצ'קוק הוא רק דוגמה אחת וודאי שאינו הראשון או האחרון. הזכרתי קודם את הממצא במחקר שלפיו לעריכת הסרט יש כוח להפעיל בצורה מתואמת איזורים מוחיים "גבוהים", זאת אומרת איזורים העוסקים בעיבוד מחשבות מסדר גבוה, חשיבה קדימה, ניתוח רגשי וכדומה. עכשיו, קחו למשל את סרגיי אייזנשטיין, במאי רוסי מתחילת המאה העשרים ששמו מוכר לכל סטודנט קולנוע. אייזנשטיין היה מאמין גדול בכוחה של העריכה, לא רק לספר סיפור קוהרנטי, אלא להשפיע ישירות על רגשות הצופה. כמי שפעל בתקופה שהקולנוע רק עשה צעדים ראשונים, היתה לו הזכות (והיכולת) לערוך נסיונות בעריכה ולפתח טכניקה ייחודית שאותה כינה "מונטאז' אינטלקטואלי". אייזנשטיין השתמש במונטאז' בצורה ברורה על מנת להשפיע על רגשות הצופים ודרכם להגיע אליהם, לעורר אותם ולגרום להם לחשוב על המסרים שרצה להעביר.

ואי אפשר לדבר על קולנוע בלי לראות קולנוע, אז קחו לדוגמה את הקטע הבא. זהו אולי אחד הקטעים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע והוא לקוח מהסרט "אניית הקרב פוטיומקין" שביים אייזנשטיין בשנת 1925. בקטע מתואר טבח המבוצע על ידי חיילי הצאר במדרגות באודסה.

שימו לב לרגשות המתעוררים בכם במהלך הצפיה. ושימו לב במיוחד לשני חלקים מסוימים:

בערך בדקה השניה מתחיל קטע שמדגים היטב את הטכניקה של אייזנשטיין, שהיום נראית אולי טריוויאלית אבל בזמנו היתה חדשנית. השילוב בין שוטים רחבים (האנשים הרצים במורד המדרגות) ושוטים צרים וקרובים יותר (פניה המבועתות של האם ולאחר מכן שוט המתמקד בעיניה החרדות, ידו של הילד תחת רגלי האנשים…) – המונטאז' שעושה פה אייזנשטיין פועל חזק על רגשות של פחד, דאגה, אולי אפילו כעס. לא אתפלא אם נסתכל על המוחות של הצופים בקטע הזה נקבל מתאם גבוה מאוד של פעילות באיזור האמיגדלה (איזור ראשוני דווקא ולא "גבוה", שכן הוא קיים אצל מוחות של יצורים הרבה פחות מפותחים מאתנו – וקשור לרגשות בכלל ולפחד בפרט) כמו גם באיזורים גבוהים יותר.
דוגמה יפה ומוכרת יותר אפשר למצוא בערך ב-5:30 דקות לתוך הסרטון, שם מתחיל קטע מפורסם במיוחד שבו אישה נהרגת ועגלת התינוק שלה מתדרדרת במורד המדרגות.
(מאמר מעניין על אייזנשטיין והמונטאז' אפשר למצוא כאן - ותודה לאורי שחורי על ההפניה)

כן, אבל בשביל מה כל זה טוב?

אתחיל ואומר שעדיין לא ברור בשביל מה כל זה טוב. המחקר הזה הוא מחקר יחסית ראשוני. אמנם אורי חסון חוקר תגובות של צופי קולנוע כבר כמה שנים אך הפרדיגמה שהוא משתמש בה כאן למדידת המתאם בפעילות המוחית של צופי קולנוע היא יחסית חדשה. חסון ועמיתיו מציגים את הפרדיגמה הזו כשביל חדש שיכול להוביל ליצירת אסכולה מחקרית חדשה שתיקרא neurocinematic ותשלב בין חקר הקולנוע לחקר המוח. אפשר לראות זאת כחלק מנסיונות נוספים לקשר בין חקר המוח לאמנויות.

דרך אחת להשתמש בשיטה זו לחקר הקולנוע היא לבדוק איזה סרטים/במאים/סגונות/מלא-את-החסר מסוגלים להפעיל יותר "שליטה" על המוח. במחקר הנוכחי, בדקו חסון ועמיתיו ארבעה קטעים שונים ומצאו שפרק מסדרת הטלוויזיה שביים היצ'קוק (שוב, היצ'קוק) באמצע המאה שעברה מפעיל הרבה יותר שליטה מהסרט "הטוב, הרע והמכוער" (כמעט 70% של זהות בפעילות המוחית אצל היצ'קוק!). פרק מסדרת הטלוויזיה "תרגיע" מגיע למידת שליטה נמוכה למדי וקטע לא-מובנה (אותם אנשים בפארק) מגיע למתאם נמוך מאוד, קרוב לאפס. מה יש בהיצ'קוק שהוא יותר מסרג'יו לאונה ושאין בלארי דיוויד? מוקדם מאוד לומר, ואסור לשכוח שבסופו של דבר קולנוע היא יצירה מורכבת להפליא הכוללת אלמנטים רבים. נראה לי שיש עוד דרך ארוכה לפני שיהיה אפשר לפרק אותה כדי להבין מה עובד ומה לא. כבר במחקר הנוכחי נעשה נסיון לפירוק ראשוני ואפשר לראות שהיצ'קוק פועל חזק יותר על הקורטקס הויזואלי (האיזורים במוח העוסקים בעיבוד תמונה) ופחות על החלקים העוסקים בשמיעה.

בכל מקרה, צריך לזכור שמדובר בתחום מאוד ראשוני שיש עוד הרבה עבודה לפניו. אני מעריך שעם הזמן נראה עוד עבודות מהסוג הזה שינסו לראות בזמן אמת איך יצירות אמנות משפיעות על המוח. לא רק קולנוע, גם ציור, ספרות, מוזיקה ועוד. אם מישהו מהקוראים מכיר עבודות קיימות, אני אשמח אם יספר על כך בתגובות.

אבל השאלה הגדולה היא באמת בשביל מה זה טוב (אם בכלל)? מה הידע הזה נותן לנו? האם הבנה של הדרך בה יצירת אמנות משפיעה על המוח תשפר את היכולת שלנו ליצור אמנות? אני חושב שלא. אני חושב שבסופו של דבר, תהליך היצירה האמנותית הוא הרבה הרבה יותר ממציאת טכניקות להפעלת רגש. אולי זו התמימות המדברת ממני, אך אמנות הנוצרת דרך פריזמה קרה ואנליטית שכזו, נראה לי שהיא אבודה מראש.

הבעיה היא, כמובן, שקולנוע הוא לא רק אמנות. עבור אנשים ותאגידים רבים, קולנוע הוא מוצר מסחרי. אולפני הקולנוע הגדולים יכולים להתהדר באצטלה אמנותית אך בסופו של יום הם מסתכלים על שורת ההכנסות. לא סתם הם מוציאים מדי קיץ או חגים שוברי קופות. והם עובדים קשה על מנת לפענח את הנוסחה למציאת שובר הקופות האדיר הבא. מבחינה זו, המחקר של חסון עלול להתגלות כביצה של זהב עבור האולפנים. עם הזמן ועם השתכללות שיטות המחקר, לא מן הנמנע שהאולפנים ישתמשו באסכולת הנוירוסינמטיקה כדי לשחרר סרטים שהם יותר ממוכנים, בנויים לפי נוסחה שמכוונת ישירות אל איזורים שונים במוח ומנסים להשפיע על יותר אנשים בצורה יותר חזקה. כי זה, בסופו של דבר, יתורגם לכסף. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסיטואציה שבה נעשים בעולם שני סוגים של סרטים: סרטים שתוכננו במדויק על מנת להפעיל רגש לפי רצון האולפן וסרטים משוחררים יותר, בעלי חזון וביטוי אישי של הבמאי, שאולי יעבדו בצורה פחות קולקטיבית על המוח, אך יהיה בהם הרבה יותר.

ולא רק אולפני הקולנוע, גם חברות הפרסום יכולות להיעזר בידע הזה. אם חברת פרסום תדע שפרסומת X מעוררת באופן ישיר איזורים במוח הקשורים להזדהות, לתשוקה או לתכנון כלכלי – למה שהיא לא תעדיף אותה?

כמובן, שתי הפסקאות האחרונות מציגות מצב קיצוני, אולי אפוקליפטי-פרנואידי משהו (ועוד בחרתי לא להכנס לאפשרויות הפשיסטיות של יצירה המכוונת לאיזורי מוח שונים). אך אני חושב שבמידה מסוימת הן מציגות את אחת הדילמות שמציבה בפנינו ההתקדמות המדהימה שנעשתה בחקר המוח בעשורים האחרונים. זה בהחלט משהו שראוי לחשוב עליו.

חשוב לי לציין, עם זאת, שאני לא מתנגד למחקר שערך חסון או למחקרים דומים. נהפוך הוא, אני בעד המשך חקירה והבנה של המוח האנושי, שהוא לדעתי אחד הדברים המדהימים ביותר שנוצרו בטבע. אני רק אומר שכשנגיע לשלב יישומי יותר של הידע שמגיע ממחקרים אלו ואחרים, עלינו להזהר ולדעת להפריד בין הניתוח הכוללני, זה המסתכל על הממוצע על פני אנשים רבים, לבין החוויה הסובייקטיבית כל כך, התוך אישית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמפגש עם יצירת אמנות. חקר האופנים שבהם יצירות אמנות מסוגים שונים משפיעות על המוח אסור שינטרל את הדרך שבה אותן יצירות ממש משפיעות על הנפש.

קריאה נוספת מומלצת:

המאמר של חסון ועמיתיו (PDF)

פוסט של ג'ונה לרר על הסרט אווטאר ועל המחקר של חסון מ-2004

1. זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו?
2. כן, יש פה נקודה ישראלית, אורי חסון ישראלי – כמו גם חלק נכבד מהחוקרים הנוספים שהשתתפו במחקר
3. להסבר קצר על איך זה עובד – כאן
4. למי שרוצה לדעת: lateral sulcus, temporal parietal junction, frontal eyefield