http://www.alhasapa.com/posts/strategic-psychotherapy/ ‫על פסיכולוגיה ומה שמסביב‬ Tue, 24 Jan 2012 13:15:20 +0000 hourly 1 http://wordpress.org/?v= http://www.alhasapa.com/posts/strategic-psychotherapy/comment-page-1/#comment-361 ‫פוסט אורח: מסחור תרופות לעומת מדיקליזציה | על הספה‬ Tue, 27 Jul 2010 21:04:57 +0000 http://www.alhasapa.com/?p=344#comment-361 ‫[...] האורח הראשון שפורסם בבלוג היה מאת דניאל קורי ונכתב על פסיכותרפיה אסטרטגית וכעת אני מביא פוסט אורח שני שהוא לא בדיוק פוסט אורח אלא [...]‬ [...] האורח הראשון שפורסם בבלוג היה מאת דניאל קורי ונכתב על פסיכותרפיה אסטרטגית וכעת אני מביא פוסט אורח שני שהוא לא בדיוק פוסט אורח אלא [...]

]]> http://www.alhasapa.com/posts/strategic-psychotherapy/comment-page-1/#comment-149 ‫דניאל‬ Sun, 07 Mar 2010 13:06:59 +0000 http://www.alhasapa.com/?p=344#comment-149 ‫שלום טל, ברוך הבא לבלוג של ערן. אני שמח שמצאת את הפוסט הזה מעניין ומגרה. התשובה לשאלתך מורכבת ומסועפת, והסיבות להתנגדות לשיטה טיפולית זו או אחרת יכולות להיות מגוונות, ולפעמים אף מסתירות במסווה של דיון מדעי אינטרסים פוליטיים, כלכליים ויוקרה אישית, שלרוב לא פחות חשובים אם לא אף יותר מהדיון המדעי עצמו. לעניות דעתי, מגוון הגישות הטיפוליות הוא דבר חיוני ואף מבורך, ומשקף את מגוון הבעיות האנושיות והשוני בין בני האדם כיחידים ובין התרבויות. אפשר לומר שעולם בו קיימת רק שיטת טיפול אחת , הוא עולם אשר מניח שכל בני האדם דומים, כולם אותו הדבר, אותו הפתרון לכל הבעיות. אותי אישית מפחיד עולם כזה. איך שאני רואה את הדברים, הקונטרסט בין גישות הטיפול השונות הוא בלתי נמנע, ואף נחוץ לצמיחת האינטלקט, מכיוון שהדרך לאמת עוברת באופן בלתי נמנע דרך הלא-אמת. מבחינה פילוסופית כל גישה טומנת בחובה תפיסת עולם, שבסיסה הנחות יסוד אשר מגדירות את המציאות (אונטולוגיה, או תורת היש), וכיצד האדם מכיר את המציאות (אפיסטמולוגיה). לרוב, התאוריה נתפסת כאמת אבסולוטית, או אמת יחידה אשר מסבירה את המציאות (העולם), את האדם ואת היחסים בניהם. במונחים פילוסופיים אפשר למקם כל גישה על רצף מתמיד שנע בין ראליזם מוחלט לאידאליזם מוחלט. אני חושב שבתהליך זה, מי שטוען לאמת אבסולוטית גומר באופן בלתי נמנע בפסילה של האחר, וזאת אנו יכולים לראות במידה זו או אחרת בקונטרסט בין הדתות המונותאיסטיות, ויותר בבירור בקונפליקט "הנחמד" בארצנו הקטנה. במושגים יותר קונקרטיים, הנה כמה דוגמאות: הגישה הפסיכודינמית מניחה כי המקור לבעיה הוא בקונפליקט לא מודע אשר שורשיו בעבר, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה על המטופל להביא לידי המודע את תוכן הקונפליקט בעזרת חקירה פנימית עמוקה. הגישה הנוירופסיכיאטרית או הביו-רפואית מניחה כי כל בעיה מקורה בחוסן איזון ביו-כימי בגוף, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה צריך להחזיר את האיזון הביו-כימי (בעזרת תרופות כמובן). הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מבוססת הן על עקרונות הלמידה, בעוד האלמנט ההתנהגותי מניח שכל התנהגות, גם פתולוגית, היא התנהגות נרכשת ע"י התניה וחיזוקים ככל התנהגות אחרת, בעוד האלמנט הקוגניטיבי מניח שמקור הבעיה הוא בקוגניציה - מחשבות ואמונות לא רציונאליות ולא מציאותיות. במונחים תקשורתיים התהליך שבעקבותיו זה קורה הוא אנושי, אולי אף יותר מידי אנושי, ונובע בעיקר בשימוש הנרחב בדיאלקטיקה (אומנות הוויכוח), תזה מול אנטי-תזה. שזו גם הלוגיקה השלטת גם בשיח בין הגישות בפסיכותרפיה. אבל פה בדיוק המלכודת של הדיאלקטיקה, החובה לסתור כנגד. מנגד עומדת הדיאלוגיקה (שיח בשניים) שהוא תהליך של בנייה, שהוא כידוע תהליך הרבה יותר קשה ורצוף מכשולים. ברמה היותר פסיכולוגיות אנו יכולים להתייחס לתופעה הזו גם כשמירה על הזהות האישית. כאשר מטפל מתמחה בגישת טיפול מסוימת הוא למעשה "כובל" עצמו להנחות היסוד שבסיס תאוריית המוצא. ועל כן, עם הזמן אני חושב, התיאוריה הופכת לחלק מהזהות האישית של המטפל, או המשקפיים שדרכם הוא רואה ומפרש את המציאות. התאוריה יכולה אם כך להפוך לאידאולוגיה אשר מבוססת לפעמים על אמונה שלא שונה באספקטים מסוימים לאמונה בדת, או בזרם פוליטי זה או אחר, "והתיאוריות הן אלו אשר מכתיבות את ההתבוננות" (אינשטיין), "ומתי שהעובדות לא מתיישבות עם התיאוריה, זו בעיה של העובדות" (לא זכור לי שם המקור). ולכן כל ניסיון לערער לערער את תיאוריית המוצא, יאיים באופן בלתי נמנע על הזהות האישית של המטופל, על ההומואוסטזה שלו, שמצידו ינסה להתגונן מפני "מתקפה" זו. אני מקווה שהצלחתי לתת לך כמה נקודות למחשבה בהצלחה בהמשך... ‬ שלום טל, ברוך הבא לבלוג של ערן.
אני שמח שמצאת את הפוסט הזה מעניין ומגרה.
התשובה לשאלתך מורכבת ומסועפת, והסיבות להתנגדות לשיטה טיפולית זו או אחרת יכולות להיות מגוונות, ולפעמים אף מסתירות במסווה של דיון מדעי אינטרסים פוליטיים, כלכליים ויוקרה אישית, שלרוב לא פחות חשובים אם לא אף יותר מהדיון המדעי עצמו.
לעניות דעתי, מגוון הגישות הטיפוליות הוא דבר חיוני ואף מבורך, ומשקף את מגוון הבעיות האנושיות והשוני בין בני האדם כיחידים ובין התרבויות. אפשר לומר שעולם בו קיימת רק שיטת טיפול אחת , הוא עולם אשר מניח שכל בני האדם דומים, כולם אותו הדבר, אותו הפתרון לכל הבעיות. אותי אישית מפחיד עולם כזה.
איך שאני רואה את הדברים, הקונטרסט בין גישות הטיפול השונות הוא בלתי נמנע, ואף נחוץ לצמיחת האינטלקט, מכיוון שהדרך לאמת עוברת באופן בלתי נמנע דרך הלא-אמת.
מבחינה פילוסופית כל גישה טומנת בחובה תפיסת עולם, שבסיסה הנחות יסוד אשר מגדירות את המציאות (אונטולוגיה, או תורת היש), וכיצד האדם מכיר את המציאות (אפיסטמולוגיה). לרוב, התאוריה נתפסת כאמת אבסולוטית, או אמת יחידה אשר מסבירה את המציאות (העולם), את האדם ואת היחסים בניהם.
במונחים פילוסופיים אפשר למקם כל גישה על רצף מתמיד שנע בין ראליזם מוחלט לאידאליזם מוחלט.
אני חושב שבתהליך זה, מי שטוען לאמת אבסולוטית גומר באופן בלתי נמנע בפסילה של האחר, וזאת אנו יכולים לראות במידה זו או אחרת בקונטרסט בין הדתות המונותאיסטיות, ויותר בבירור בקונפליקט "הנחמד" בארצנו הקטנה.
במושגים יותר קונקרטיים, הנה כמה דוגמאות: הגישה הפסיכודינמית מניחה כי המקור לבעיה הוא בקונפליקט לא מודע אשר שורשיו בעבר, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה על המטופל להביא לידי המודע את תוכן הקונפליקט בעזרת חקירה פנימית עמוקה. הגישה הנוירופסיכיאטרית או הביו-רפואית מניחה כי כל בעיה מקורה בחוסן איזון ביו-כימי בגוף, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה צריך להחזיר את האיזון הביו-כימי (בעזרת תרופות כמובן). הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מבוססת הן על עקרונות הלמידה, בעוד האלמנט ההתנהגותי מניח שכל התנהגות, גם פתולוגית, היא התנהגות נרכשת ע"י התניה וחיזוקים ככל התנהגות אחרת, בעוד האלמנט הקוגניטיבי מניח שמקור הבעיה הוא בקוגניציה – מחשבות ואמונות לא רציונאליות ולא מציאותיות.
במונחים תקשורתיים התהליך שבעקבותיו זה קורה הוא אנושי, אולי אף יותר מידי אנושי, ונובע בעיקר בשימוש הנרחב בדיאלקטיקה (אומנות הוויכוח), תזה מול אנטי-תזה. שזו גם הלוגיקה השלטת גם בשיח בין הגישות בפסיכותרפיה. אבל פה בדיוק המלכודת של הדיאלקטיקה, החובה לסתור כנגד. מנגד עומדת הדיאלוגיקה (שיח בשניים) שהוא תהליך של בנייה, שהוא כידוע תהליך הרבה יותר קשה ורצוף מכשולים.
ברמה היותר פסיכולוגיות אנו יכולים להתייחס לתופעה הזו גם כשמירה על הזהות האישית. כאשר מטפל מתמחה בגישת טיפול מסוימת הוא למעשה "כובל" עצמו להנחות היסוד שבסיס תאוריית המוצא. ועל כן, עם הזמן אני חושב, התיאוריה הופכת לחלק מהזהות האישית של המטפל, או המשקפיים שדרכם הוא רואה ומפרש את המציאות. התאוריה יכולה אם כך להפוך לאידאולוגיה אשר מבוססת לפעמים על אמונה שלא שונה באספקטים מסוימים לאמונה בדת, או בזרם פוליטי זה או אחר, "והתיאוריות הן אלו אשר מכתיבות את ההתבוננות" (אינשטיין), "ומתי שהעובדות לא מתיישבות עם התיאוריה, זו בעיה של העובדות" (לא זכור לי שם המקור).
ולכן כל ניסיון לערער לערער את תיאוריית המוצא, יאיים באופן בלתי נמנע על הזהות האישית של המטופל, על ההומואוסטזה שלו, שמצידו ינסה להתגונן מפני "מתקפה" זו.
אני מקווה שהצלחתי לתת לך כמה נקודות למחשבה
בהצלחה בהמשך… 

]]> http://www.alhasapa.com/posts/strategic-psychotherapy/comment-page-1/#comment-146 ‫טל‬ Wed, 03 Mar 2010 18:30:45 +0000 http://www.alhasapa.com/?p=344#comment-146 ‫תגובה ראשונה שלי בבלוג :), איזה התרגשות! עד עכשיו קראתי את כל הפוסטים ובהחלט הוספת לי מידע שימושי מאוד שרק חיזק את הרצון שלי ללמוד פסיכולוגיה. בנוגע לשיטה שהוצגה כאן- היא נראית יעילה יותר ממה שהיה מקובל לעשות אצל פסיכולוגים עד כה, אבל לא הבנתי כל כך את הסיבות להתנגדות השימוש בה.‬ תגובה ראשונה שלי בבלוג , איזה התרגשות! עד עכשיו קראתי את כל הפוסטים ובהחלט הוספת לי מידע שימושי מאוד שרק חיזק את הרצון שלי ללמוד פסיכולוגיה.
בנוגע לשיטה שהוצגה כאן- היא נראית יעילה יותר ממה שהיה מקובל לעשות אצל פסיכולוגים עד כה, אבל לא הבנתי כל כך את הסיבות להתנגדות השימוש בה.

]]>