אני שמח להביא לכם את הפוסט האורח הראשון בבלוג. כשפתחתי את הבלוג היה לי ברור שאני לא יכול להקיף את כל הנושאים בפסיכולוגיה, גם אלו שמעניינים אותי, וידעתי שיהיו פה גם פוסטים אורחים. בכלל, אני חושב שאירוח של כותבים בין בלוגים זה יופי של דבר.
הפוסט של היום נכתב על ידי דניאל קורי, שסיים לאחרונה את לימודי הפסיכולוגיה הקלינית בפירנצה שבאיטליה. שם הוא נחשף לגישה טיפולית הנקראת פסיכותרפיה אסטרטגית, ואותה הוא מבקש להציג כאן. אז הנה:
בפוסט זה ברצוני להציג גישה אסטרטגית אשר למיטב הבנתי לא כל כך מוכרת בישראל. בהזדמנות זו אני רוצה גם להודות לערן. למרות שלא הייתה בינינו עדיין הכרות אישית ישירה, עצם העובדה ששנינו פסיכולוגים קליניים בתחילת דרכם אשר חולקים את התשוקה לעיסוק בו בחרנו מזמנת מפגש מעניין, וברצוני להודות לו על ההזדמנות לשפר את כישורי הכתיבה שלי (לא הצד החזק במיוחד אצלי).
כמו שהקדמתי לומר, היות ואני פסיכולוג קליני בתחילת דרכו (ועדיין לא מומחה), התחבטתי קשות כיצד ומה להציג בפני הקורא. לאחר כמה שירבוטים החלטתי שהדרך הטובה ביותר להתחיל היא בעזרת החוויה האישית שלי עם הגישה האסטרטגית.
כמובן שאין באפשרותי לשטוח כאן בפניכם את הגישה האסטרטגית בשלמותה, וכל ניסיון יהיה מטבעו רדוקטיבי, כך שאני מתנצל מראש.
אני חושב שהקדמה קצרה תפשיר קצת את הקרח בינינו ותעניק לפוסט הזה נימה קצת יותר אישית. בשנת 2003 נדדתי לאיטליה, בהתחלה סתם בכדי ללמוד איטלקית ולעבוד בקומבינה, אך לאחר כמה חודשים גמלה בליבי ההחלטה ללמוד פסיכולוגיה קלינית – באיטלקית ובפירנצה. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר (שלא לומר, סוג של מזוכיזם). ולמי ששואל את עצמו האם זה אפשרי, אז כן, בהחלט. ולא, ממש לא צריך איי-קיו יוצא דופן. באופן אישי, אני סתם אחד שמאמין שבעזרת רצון, אומץ ונחישות אפשר לעשות הרבה. זה למי מכם שמעוניין ללמוד פסיכולוגיה ואולי חושב על איטליה (מי שמעוניין באינפורמציה לגבי לימודים באיטליה מוזמן לשאול בתגובות לפוסט).
היכרותי הראשונה עם הגישה האסטרטגית הייתה לפני שנתיים, בקורס האחרון של התואר השני – קורס בחירה בהדרכתו של פרופסור ג'יורג'יו נרדונה. קורס זה פתח בפני עולם חדש של ידע שהיה נסתר ממני עד אותו רגע. סוף סוף מצאתי מישהו שמדבר את שפתי. לא רק עוד עולם של מושגים אבסטרקטים שאני צריך להתאים את עצמי אליו – אל אינדוקטרינה מחודשת, או רק רדוקטיביות דטרמיניסטית שמצמצמת את האדם לגירוי ותגובה, חיזוק שלילי וחיזוק חיובי; מנסה להתמודד עם בן האנוש שהוא יצור לרוב לא רציונלי ומלא סתירות עם לוגיקה אריסטוטלית של או אמת או שקר (חוק הסתירה) וכלל שלישי הנמנע, או בעזרת הניסיון להפוך את הפסיכותרפיה למדע אובייקטיבי. ומעל הכל תאוריות שהתמקדו בעיקר בתיאור ובניסיון להסביר את התופעה ופחות בגורמים שמביאים לשינוי, מה תרפויטי ומה לא? עולם שבו כאשר נשאלת השאלה "האם כל מה שמסביר את הבעיה גם פותר אותה?" הדעה הרווחת היא חיובית. אבל אולי, כפי שהגישה האסטרטגית טוענת, ההפך הוא הנכון.
בדברים אלו אין ברצוני לרמוז שהידע שנצבר ב-130 השנים האחרונות בתחום שיטות הטיפול בפסיכולוגיה הינו שטויות ואחרים לא השכילו להבין דבר. נהפוך הוא, הטיפול האסטרטגי עושה שימוש נרחב בידע זה, אולם החיבור בין עולמות אלו נעשה בקונסטלציה שונה: אין הוא מתמקד בתיאור והסבר התופעה אלא במציאת הפיתרון, או במילים אחרות "בשינוי", שזהו גם שמו של ספרם הראשון של קבוצת החוקרים של Mental Research Institute) MRI) בפאלו-אלטו שבקליפורניה, האחראיים לפיתוח הטיפול האסטרטגי1 (הספר תורגם לעברית בהוצאת ספרית פועלים).
קבוצת חוקרים זו מיזגה את הגישה הסיסטמית עם אלמנטים טכניים של ההיפנותרפיה (מילטון אריקסון) לצד אמנות השכנוע של הסופיסטים, אמנות הזן או ספר 36 האסטרטגיות של סין העתיקה כמפתח לפיתרון בעיות. זאת, לצד תרומות מדעיות של הקיברנטיקה ושל חוקרים ופילוסופים אחרים כגון גרגורי בטסון, ארנסט וון גלסרפלד, היינץ וון פורסטר ועוד.
למעשה הטיפול האסטרטגי הוא גישה טיפולית ישירה, המכוונת להסרת הסימפטומים ולפיתרון הבעיה שהוצגה ע"י המטופל. חשוב להדגיש שגישה זו לא באה לכדי ביטוי כטיפול התנהגותי, או סימפטומטי, אלא בשינוי מבני של תפיסת המציאות (פרספציה) וכיוצא מזה, התגובות של האדם המונעות ע"י תפיסת מציאות זו (מערכת תפיסתית-ריאקטיבית).
גישה זו מתבססת על אפיסטמולוגיה קונסטרוקטיביסטית רדיקלית שבבסיסה עומדת הנחת היסוד לפיה המציאות, במובן הכי מיידי וקונקרטי, היא הבניה (construct) של אלו אשר מאמינים שגילו וניתחו אותה. ובמילים אחרות, מה שבאופן היפותטי התגלה זוהי המצאה, אשר זה שהמציא אותה לא מודע להמצאתו שלו והוא מחשיב את המציאות כמשהו בלתי תלוי ממנו: לפיכך, ההמצאה הופכת לבסיס ראייתו של העולם ושל פעולותיו.
המודל האסטרטגי צופה, אם כך, מעבר מסכמה פוזיטיביסטית, שעל פיה האדם הוא תוצר הגנים, החינוך, המשפחה, חוויות מוקדמות וקווי אישיות, לסכמה פרגמטית, שבה האדם (מעבר להיותו תוצר של האלמנטים המוזכרים לעיל) בונה באופן אקטיבי את המציאות שבה הוא חי ע"י אינטראקציות קונקרטיות וסימבוליות עם עצמו, עם אחרים ועם העולם.
מנקודת מבטה של הגישה האסטרטגית, הסובייקט הינו אקטיבי בבניית המציאות. הוא סופג את אשר הוא בונה ובעיותיו נובעות ונוצרות בעקבות האינטראקציה שלו עם שלושת סדרים אלו (עצמו, האחרים והעולם). לכן, החיפוש אחר מקור הבעיה עלול לרוב להטעות ולהרחיק אותנו מהניסיון למצוא פיתרון לבעיה.
לעומת זאת, תטען הגישה האסטרטגית כי ניתוח שלושת הסדרים על ידי המטפל עשוי לסייע למטופל למצוא פתרון שימושי יותר לחקירת האופן שבו הוא מנהל את המציאות ומתמודד עימה, כמו גם את הקומוניקציה שלו עם עצמו, עם העולם ועם האנשים שסובבים אותו. הניתוח מסייע למטופל להפוך ולשנות את דרכי ההתמודדות הדיספונקציונאליות שלו לפונקציונאליות יותר וכך, להתנהל טוב יותר במציאות שבה הוא חי.
בכדי לעשות זאת, יש להבין כיצד עובדת הבעיה ואיך לפתור אותה ולאו דווקא מדוע היא קיימת. בגישה האסטרטגית במקום לשאול מדוע המטופל מתנהג בצורה מסויימת, השאלה שנשאלת היא באיזו מערכת אנושית התנהגות זו מקבלת משמעות ואולי זו צורת ההתנהגות היחידה האפשרית? ואילו פיתרונות מערכת זו ניסתה עד לאותו רגע?
כפי שניתן להבחין, המעבר מחקירת "הלמה" לחקירת "הכיצד והאיך", פותח אופנים חדשים של הכרה והבנת הבעיה. ובעוד שהראשון הוא השערה בלבד, האופן השני הוא אמפירי לחלוטין ואפשר להתבונן בו.
במהלך הטיפול, המטופל מובל לא רק לעבר שינוי של התנהגויות דיספונקציונאליות אלא, ומעל הכל, לעבר שינוי האופן בו הוא תופס את המציאות וייחוס הסיבה למצבו (בין אם הוא פנימי או חיצוני). התהליך אותו עובר המטופל הוא תהליך של גילוי ושינוי המתקדם לעבר מציאת אופנים אחרים לפיתרון הבעיות וניהול המציאות.
ניסיונות חוזרים לפיתרון
בבסיס תהליך החקירה האסטרטגית עומד המבנה האופרטיבי הקרוי ניסיונות חוזרים לפיתרון (Redundant Attempted Solutions) או כדבריו של ווצלויק – יותר מאותו הדבר. הניסיונות לפתרון הן הריאקציות וההתנהגויות אשר בהן משתמש האדם (בדרך כלל באופן לא מודע) בכדי להתמודד עם קשיים ביחסים עם עצמו, עם אחרים ועם העולם; אלו הן ריאקציות והתנהגויות שבסופו של דבר לא רק שלא פותרות את הבעיה (או את הקושי) אלא מסבכות, משמרות ומחמירות אותה. ובסופו של דבר, תגובות אלו מתאבנות והופכות למודלים דיספונקציונאלים חוזרים ונשנים של אינטראקציה עם המציאות, ובכך, מודלים אלה מחמירים עוד יותר את מצבו.
האדם, שנמצא בסוג של הטעייה עצמית תפיסתית, משוכנע שהדרך בה הוא מנסה להתמודד עם הבעיה היא הדרך הטובה ביותר לסיטואציה ספציפית, וכך, הבעיה קיימת בזכות מה שאדם מנסה בכדי לפתור אותה. לדוגמא, במקרה של הפרעה אובססיבית-פובית (אגורפוביה, הפרעת פאניקה, קיבעון קומפולסיבי והיפוכונדריה) ניתן להתבונן בשורה של ניסיונות פיתרון דיספונקציונאליים חוזרים ונשנים: הנטייה להימנע ממצבים טעוני פחד, פנייה ובקשה תמידית לעזרה והגנה מקרובים וחברים, ניסיונות חוזרים ונשנים לשלוט על תגובות פיזיות ספונטניות ועל הסביבה הסובבת, הנטייה לדבר הרבה על הבעיה. אם כך, נראה כי יחסם של אנשים אלו עם עצמם, אחרים והעולם נשלטים לחלוטין על המוזכר לעיל (ראו למשל ספרם של נרדונה וסלוויני, The Strategic Dialogue: Rendering the Diagnostic Intreview a Real Therapeutic Intervention וגם מאמר זה מאת נרדונה).
בעזרת חקירת הניסיונות למציאת פיתרון אפשר ללמוד את המלכודות המנטליות, הרגשיות ומערכות והיחסים של האדם ובעזרתן לזהות מנופים אסטרטגיים לשינוי על ידי החלפת הניסיון לפיתרון דיספוקציונאלי בפתרון פונקציונאלי יותר. תהליך זה נובע מפרספקטיבה המנסה להכיר את הבעיות בעזרת הפתרונות שלהן. הגישה האסטרטגית גורסת, אם כך, שהפיתרון מסביר את הבעיה – לא הבעיה היא המצביעה על הפיתרון.
אלמנט נוסף בניתוח הבעיה נמצא בספרם המונומנטלי של ווצלויק, דון ג'קסון ובווין Pragmatic of Human Communication ובו מובהר בצורה חסרת תקדים כיצד כל התנהגות טומנת בחובה מסר, ואת המבנה של התקשורת הבינאישית. הספר מנסח באופן ברור ומעורר השראה את חמשת האקסיומות של הקומוניקציה (ר' בהמשך).
בפרספקטיבה אסטרטגית, השינוי קודם כל חייב "להעשות". בעזרת שימוש באופנים שונים של קומוניקציה וורבלית ולא וורבלית אשר גורמת לשינוי במערכת הרפרזנטטבית של המטופל וגורמת לו לבנות פרספציות, פעולות וקוגניציות אלטרנטיביות של המצב (ללא מודעות מיידית). בכדי להקטין את ההתנגדות לשינוי, המודל האסטרטגי הופך על פיה את המוסכמה הרווחת – "להכיר בכדי להשתנות" ל-"להשתנות בכדי להכיר". זאת מכיוון שכל מערכת, בעקבות עיקרון ההומואוסטזה, מתנגדת לשינוי, ולכן, ידיעת האדם לגבי שינוי שעתיד לבוא טרם התרחשותו מציבה את המערכת בכוננות ומגננה.
בכדי להוביל את האדם לעבר שינוי, קרי, אל עבר אופן שונה לניהול ופיתרון הקשיים, נדרשת פעולה ישירה על המציאות. פעולה זו תאפשר לאדם "להרגיש" את המציאות החיצונית באורח שונה. דבר זה מתרחש ברמת התחושות (sensetion) והפרספציות (preception), ולא רק בעזרת הסברים לוגיים רציונאלים, כפי שעולה מדבריו של תומאס אקווינס: כלום אין באינטלקט שלא עובר דרך החושים.
בעוד הגישה האנליטית והקוגניטיבית מדגישות את חשיבות המודעות כתנאי מקדים לשינוי ההתנהגותי, הגישה האסטרטגית גורסת ששינוי תפיסת המציאות קודם להבנתה. ולכן בעקבות השינוי בפרספציה משתנה התגובה הרגשית וההתנהגותית, ורק כתוצר סופי משתנה ההבנה או התבונה. במילים אחרות, כשהאדם שקוע עמוק בתוך הבעיה אין לו אפשרות להגיע להבנה צלולה של הבעיה. אך ורק לאחר שיתגבר עליה, הוא יוכל להעיד על טבעה.
הראיון האסטרטגי
בשונה משיטות טיפוליות אחרות, הפגישה הראשונה היא כבר תרפויטית, ולא מורכבת רק מהיכרות ודיאגנוזה. בעזרת הראיון האסטרטגי הופכת החקירה לטיפול של ממש. בראיון קליני אסטרטגי, בדרך כלל, אין שימוש בשאלות פתוחות שמעודדות עדות יחסית ארוכה מצד המטופל למצב הבעייתי. במקומן נעשה שימוש בשאלות סגורות מסוג "אילוזיה של אלטרנטיבה". טכניקה תקשורתית זו הומצאה ע"י מילטון אריקסון להעברת הוראות טיפוליות במקרים בהם המטופל מציג התנגדות נחושה לטיפול. עם זאת, בטיפול האסטרטגי תפקידן של שאלות מסוג זה הוא להוביל לתשובות לשאלות אסטרטגיות. הראיון האסטרטגי אם כך, הוא קו-קונסטרוקציה של המציאות, המקום שבו מסלול השאלות המובילות אל הגילוי מסמן את המעבר מפתרונות שלא עובדים לפתרונות שיכולים לעבוד טוב יותר.
השאלה מובנית כך שבתוכה נמצאות שתי אפשרויות מנוגדות של תשובה. כך יוכל המטופל לבחור ייצוג מהימן יותר למצבו מבין השתיים. השאלות הראשוניות כלליות מטבען, אבל כמו משפך שאט אט הולך והופך לצר יותר, כך גם השאלות הופכות ליותר ויותר ספציפיות ומכוונות עד לגילוי נקודות קריטיות פוטנציאליות. שאלות אלו מובילות אל השבירה של המערכת התפיסתית הדיספונקציונלית של המטופל.
נקח לדוגמא מקרה של הפרעת פאניקה. להלן מתוארות שאלות שנשאלו בפגישה הראשונה2. התשובות שנתן המטופל מודגשות בגוף השאלה: ברגע שמגיע ההתקף פאניקה ,אתה מרגיש שאתה מאבד שליטה ומשתגע או הולך למות? הרגעים האלה, שבהם אתה חושש לאבד שליטה, אתה יכול לחזות אותם או שהם מגיעים בהפתעה מוחלטת? במצבים אלו, אתה נוטה להמנע מהם או להתמודד איתם? אבל אם אין באפשרותך להמנע מהם, מה אתה עושה: מבקש עזרה או מתמודד איתם בעצמך? אתה נוטה לדבר הרבה על הבעיה שלך או שומר אותה לעצמך? ומתי שאתה מדבר על הבעיה, אתה מרגיש יותר טוב או פחות טוב? למעשה מה שאתהאומר זה, שמתי שאתה מדבר על הבעיה אתה מרגיש יותר טוב, זאת בגלל הרגשת הפורקן, אבל אחרי זמן מה אתה מרגיש יותר טוב או פחות טוב? (בשלב זה בדרך כלל המטופל שם לב שאולי הפורקן המיידי גורם לו להרגשה טובה אך לאורך זמן, הדיבור על הבעיה מעלה את רמת התיסכול מכיוון שהוא מוכיח למטופל את חוסר היכולת שלו להתמודד עם הבעיה, כנ"ל לגבי הנטייה לבקש עזרה מאחרים).
התרפיה, אם כך, הופכת לתהליך של גילוי שבו משתתפים מטפל ומטופל באינטראקציה תמידית של שאלות, תשובות ושורה של פרפראזות אסטרטגיות מבניות – עד להכרה באופן שבו עובדת הבעיה ומציאת פתרון חלופי. הפרפראזה מגדירה מחדש, ללא שינוי של משמעות, את התשובות של המטופל על השאלות האסטרטגיות. הפרפראזה צריכה לפתוח למטופל פרספקטיבות חדשות, אשר היו בשבילו לא מובנות קודם לכן.
הפרפראזה מתבצעת כל 3-4 שאלות/תשובות. היא מאמתת את הבנת הבעיה ויוצרת אווירה של שיתוף פעולה שבתוכה המטופל יכול להרגיש מובן. בקשת האימות מצד המטפל היא לא רק אימות של הבנת הבעיה. היא עצמה הופכת למובילה לשינוי אצל המטופל, אשר בקבלתה ואימותה של הפרפראזה שהוצגה בפניו נתקל במין תהליך של שכנוע עצמי.
באופן זה תהליך הגילוי מוביל לאירוע מקרי מתוכנן. זאת, מכיוון שהמטופל חווה תגלית (הוא זה שגילה את התשובה והוא מרגיש כאילו היא הייתה תגלית ספונטנית שלו) בעוד שהמטפל חווה אירוע מתוכנן.
אפשר להשוות כל פגישה למשחק שח בין המטפל למטופל. לאחר כל שינוי או הישג מגיעה בדיקה ולאחריה אימות והגדרה מחודשת של המצב שמתפתח. בכל פגישה מתפתחת אסטרטגיה לאחר אסטרטגיה והמטרות מוגדרות בכל פעם מחדש על בסיס השינויים שהתרחשו ואשר עוברים קונסולידציה לאורך הטיפול (תהליך זה הוא יותר "קוגניטיבי").
מעשית, אפשר להגדיר את הטיפול האסטרטגי כשילוב של בלז פסקל ורנה דקארט. בעוד הראשון מוביל את הלך הטיפול בשלביו הראשונים, השימוש ברציונאל נעשה לרוב לאחר שהתרחש שינוי ושבירה של של הפתולוגיה האקוטית בכדי לחזק את ההישגים והלמידה מהניסיון.
בשלב זה של הטיפול, בכדי לחזק את מה שנאמר והתגלה באופן הדדי גם בעזרת קומוניקציה לא וורבלית, מוצג אפוריזם בעל יכולת השפעה (צורה של תקשורת ספרותית). האחרון גורם להרגשה מיידית של הדברים מבלי שיעלה צורך להסביר אותם ולא מצריך שום מאמץ. זאת, מכיוון שהוא חודר לבדו לתוך האדם.
המודל האסטרטגי צופה שבעקבות מה שהתרחש עד כה בטיפול, המטופל יהיה זמין ונכון לקבל כל סוג של סוגסטיה או אפילו הוראה תרפויטית אשר תועבר בסוף הפגישה. ההוראה היא בצורה של משימה לביצוע בבית, שמטרתה ליצור חוויה רגשית מתקנת. לאחר מכן, תובא החוויה לשיחה ותחוזק ע"י המטפל בכדי לשנות את המערכת התפיסתית-ראקטיבית של המטופל.
ביקורת על הפסיכותרפיה האסטרטגית
למרות שאין זה מאמר ביקורתי על הטיפול האסטרטגי, אציין מספר ביקורות המופנות כלפי גישה זו. אחת הטענות המרכזיות כנגד הטיפול האסטרטגי היא השימוש הנעשה לעתים קרובות במניפולציה במהלך הטיפול (לדוגמא השימוש בפרדוקס) בכדי להשיג מטרות טיפוליות בדרך קצרה, מהירה ויעילה.
למילה "מניפולציה" יש לרוב קונוטציות שליליות אך במובן הקונקרטי ביותר היא פעולת שליטה על-ידי ידיים או מוח. כאמור, השימוש במניפולציה בתחום הפסיכותרפיה עורר ויכוח רחב וזכה לתגובות קיצוניות בין פסיכותרפיסטים מכל האסכולות. מצד אחד, יש השוללים שימוש במניפולציה, כי היא מתנשאת, לא מוסרית, תוקפנית, משפילה, פוגעת באתיקה המקצועית, פוגמת באמון ובכבוד כלפי המטופל וביחסים הטיפוליים בכלל. מצד שני, יש הטוענים "שהחיים הם מניפולציה אחת גדולה", ועומדים על כך שהמניפולציה קיימת בכל צורות הטיפול – החל מהגישה האנליטית דרך ההתנהגותית וכלה באסטרטגית. זאת, למרות שהיא מופיעה בכל אחת מהן באופן שונה. לפי טענה זו, מניפולציה היא פשוט השפעה (סוגסטיה), ובטיפול "לא ניתן שלא להשפיע" כפי שאדם "אינו יכול לא לתקשר" (אקסיומה ראשונה של "הפרגמטיקה של הקומוניקציה").
בנוגע לטענה זו, אני אוסיף ואומר שכל כלי או דבר, אין הוא מטבעו רע או טוב, אלא השימוש שנעשה בו הופך אותו לרע או טוב. לכן השאלה, אם כן, איננה האם להשפיע או לא, אלא כיצד לעשות זאת בדרך בונה, אנושית, יעילה ומהירה ביותר, במטרה לחולל שינוי חיובי במטופל ולעזור לו להתמודד עם בעיותיו, ולכן אם הכלי משרת את המטרה, שהיא כאמור להוביל את המטופל לעבר שינוי, אין שום סיבה אתית או מוסרית לפסול אותו, זאת כמובן בציות לכלל הבסיסי בפסיכותרפיה שהוא לא להזיק.
עוד אחת מהטענות כנגד הגישה האסטרטגית היא שיעילותה נובעת מהכישרון והכריזמה של אלו אשר פיתחו אותה וביכולתם להשפיע על אנשים, ולא בעקבות פעילות ספציפית של טכניקה מסויימת אשר נבדקה במחקרים קליניים. חשוב לומר שאכן הטיפול האסטרטגי המקורי של פאלו-אלטו הסתמך על הקונספט התיאורטי של "ניסיונות פיתרון חוזרים" והיכולות התקשורתיות של המטפלים אך בשנים האחרונות, הודות למחקריו הרבים של ג'יורג'יו נרדונה גישה זו עברה פורמליזציה, עם פרוטוקולים טיפוליים ספציפיים להפרעות ספציפיות.
נשאלת אם כך השאלה, מדוע טיפול זה לא יותר נפוץ ומוכר? לשאלה זו ישנן כמה וכמה תשובות. את חלקן אני שומר לעצמי כרגע, אך תשובה אולי קצת בנאלית אבל הכרחית ונדרשת היא, שלכל בעיה ואדם יש את השיטה שמתאימה לו והמטפל שמתאים לו, אך גם המטפל צריך למצוא את השיטה שהכי מתאימה לו, שהיא באמת חלק ממנו ומפילוסופית חייו בכדי שהוא יוכל להפיק ממנה את המיטב.
קריאה נוספת
תגובה ראשונה שלי בבלוג
, איזה התרגשות! עד עכשיו קראתי את כל הפוסטים ובהחלט הוספת לי מידע שימושי מאוד שרק חיזק את הרצון שלי ללמוד פסיכולוגיה.
בנוגע לשיטה שהוצגה כאן- היא נראית יעילה יותר ממה שהיה מקובל לעשות אצל פסיכולוגים עד כה, אבל לא הבנתי כל כך את הסיבות להתנגדות השימוש בה.
שלום טל, ברוך הבא לבלוג של ערן.
אני שמח שמצאת את הפוסט הזה מעניין ומגרה.
התשובה לשאלתך מורכבת ומסועפת, והסיבות להתנגדות לשיטה טיפולית זו או אחרת יכולות להיות מגוונות, ולפעמים אף מסתירות במסווה של דיון מדעי אינטרסים פוליטיים, כלכליים ויוקרה אישית, שלרוב לא פחות חשובים אם לא אף יותר מהדיון המדעי עצמו.
לעניות דעתי, מגוון הגישות הטיפוליות הוא דבר חיוני ואף מבורך, ומשקף את מגוון הבעיות האנושיות והשוני בין בני האדם כיחידים ובין התרבויות. אפשר לומר שעולם בו קיימת רק שיטת טיפול אחת , הוא עולם אשר מניח שכל בני האדם דומים, כולם אותו הדבר, אותו הפתרון לכל הבעיות. אותי אישית מפחיד עולם כזה.
איך שאני רואה את הדברים, הקונטרסט בין גישות הטיפול השונות הוא בלתי נמנע, ואף נחוץ לצמיחת האינטלקט, מכיוון שהדרך לאמת עוברת באופן בלתי נמנע דרך הלא-אמת.
מבחינה פילוסופית כל גישה טומנת בחובה תפיסת עולם, שבסיסה הנחות יסוד אשר מגדירות את המציאות (אונטולוגיה, או תורת היש), וכיצד האדם מכיר את המציאות (אפיסטמולוגיה). לרוב, התאוריה נתפסת כאמת אבסולוטית, או אמת יחידה אשר מסבירה את המציאות (העולם), את האדם ואת היחסים בניהם.
במונחים פילוסופיים אפשר למקם כל גישה על רצף מתמיד שנע בין ראליזם מוחלט לאידאליזם מוחלט.
אני חושב שבתהליך זה, מי שטוען לאמת אבסולוטית גומר באופן בלתי נמנע בפסילה של האחר, וזאת אנו יכולים לראות במידה זו או אחרת בקונטרסט בין הדתות המונותאיסטיות, ויותר בבירור בקונפליקט "הנחמד" בארצנו הקטנה.
במושגים יותר קונקרטיים, הנה כמה דוגמאות: הגישה הפסיכודינמית מניחה כי המקור לבעיה הוא בקונפליקט לא מודע אשר שורשיו בעבר, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה על המטופל להביא לידי המודע את תוכן הקונפליקט בעזרת חקירה פנימית עמוקה. הגישה הנוירופסיכיאטרית או הביו-רפואית מניחה כי כל בעיה מקורה בחוסן איזון ביו-כימי בגוף, ועל כן בכדי לפתור את הבעיה צריך להחזיר את האיזון הביו-כימי (בעזרת תרופות כמובן). הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מבוססת הן על עקרונות הלמידה, בעוד האלמנט ההתנהגותי מניח שכל התנהגות, גם פתולוגית, היא התנהגות נרכשת ע"י התניה וחיזוקים ככל התנהגות אחרת, בעוד האלמנט הקוגניטיבי מניח שמקור הבעיה הוא בקוגניציה – מחשבות ואמונות לא רציונאליות ולא מציאותיות.
במונחים תקשורתיים התהליך שבעקבותיו זה קורה הוא אנושי, אולי אף יותר מידי אנושי, ונובע בעיקר בשימוש הנרחב בדיאלקטיקה (אומנות הוויכוח), תזה מול אנטי-תזה. שזו גם הלוגיקה השלטת גם בשיח בין הגישות בפסיכותרפיה. אבל פה בדיוק המלכודת של הדיאלקטיקה, החובה לסתור כנגד. מנגד עומדת הדיאלוגיקה (שיח בשניים) שהוא תהליך של בנייה, שהוא כידוע תהליך הרבה יותר קשה ורצוף מכשולים.
ברמה היותר פסיכולוגיות אנו יכולים להתייחס לתופעה הזו גם כשמירה על הזהות האישית. כאשר מטפל מתמחה בגישת טיפול מסוימת הוא למעשה "כובל" עצמו להנחות היסוד שבסיס תאוריית המוצא. ועל כן, עם הזמן אני חושב, התיאוריה הופכת לחלק מהזהות האישית של המטפל, או המשקפיים שדרכם הוא רואה ומפרש את המציאות. התאוריה יכולה אם כך להפוך לאידאולוגיה אשר מבוססת לפעמים על אמונה שלא שונה באספקטים מסוימים לאמונה בדת, או בזרם פוליטי זה או אחר, "והתיאוריות הן אלו אשר מכתיבות את ההתבוננות" (אינשטיין), "ומתי שהעובדות לא מתיישבות עם התיאוריה, זו בעיה של העובדות" (לא זכור לי שם המקור).
ולכן כל ניסיון לערער לערער את תיאוריית המוצא, יאיים באופן בלתי נמנע על הזהות האישית של המטופל, על ההומואוסטזה שלו, שמצידו ינסה להתגונן מפני "מתקפה" זו.
אני מקווה שהצלחתי לתת לך כמה נקודות למחשבה
בהצלחה בהמשך…
[...] האורח הראשון שפורסם בבלוג היה מאת דניאל קורי ונכתב על פסיכותרפיה אסטרטגית וכעת אני מביא פוסט אורח שני שהוא לא בדיוק פוסט אורח אלא [...]