פסק דין חדש קובע: רק פסיכולוגים קלינים מורשים לבצע פסיכותרפיה

אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בתחום הרגולציה על הפסיכולוגיה בארץ הוא השאלה למי מותר לבצע טיפול פסיכולוגי ולמי לא. כפי שכבר הסברתי בפוסט על חלוקת התפקידים בפסיכולוגיה ובחלק הראשון של המדריך ללימודי פסיכולוגיה, תחום העיסוק בפסיכולוגיה מוסדר ע"י חוק הפסיכולוגים שבו נקבע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני". סעיף זה גורם להרבה ויכוחים וסערות בין הפסיכולוגים לבין עצמם ובכלל ולמעשה מקפל לתוכו את כל הבעייתיות של הרגולציה על הטיפול הפסיכולוגי בארץ.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע ודאי שעמדתי בנושא היא שיש לאפשר לכל מי שהוסמך לכך באמצעים המקובלים בחוק לעסוק בפסיכותרפיה על פי תחום התמחותו. ואם יורשה לי לצטט את עצמי:

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה… יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה.

בשבוע שעבר התפרסם פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב שמנסה לעשות צעד לקראת סוף הויכוח על ידי קביעה פשוטה: רק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה. פסק הדין, מאת כבוד השופט זאב המר, מגיע לאחר כתריסר שנות דיונים בבתי המשפט והוא למעשה ערעור על ערעור. כל הסיפור התחיל מטענה של אדם שהמטפלת של אשתו אינה פסיכולוגית קלינית ולכן אינה רשאית לתת טיפול פסיכותרפויטי. מי שמעוניין יכול לקרוא את פסק הדין המלא הזמין כאן (קובץ DOC). בכל מקרה, אתאר את השתלשלות העניינים להלן.

ומעשה שהיה כך היה

כאשר התובע¹, התגרש מאשתו, החליט בית הדין הרבני להפנות את שני בני הזוג לאבחון אצל פסיכיאטריים שבמסגרתו הומלץ להפנות את האישה לטיפול פסיכותרפויטי. היא הופנתה למכון פסיכולוגי (לא הבנתי אם היא בחרה את המקום או הופנתה על ידי בית הדין, אך זה לא רלוונטי) ובמסגרת המכון הופנתה למטפלת משפחתית מוסמכת. לצורך העניין אסביר שהמטפלת סיימה תואר ראשון ושני במדעי ההתנהגות, לא בפסיכולוגיה, והוסמכה לטיפול משפחתי במסגרות שונות. הטיפול נמשך כשנתיים ועל פי פסק הדין, לטישלר היתה בטן מלאה על הטיפול והמטפלת והוא הגיש תלונה לועדה של משרד הבריאות שבה טען שהמטפלת אינה מוסמכת למתן טיפול פסיכותרפויטי. הועדה דחתה את התלונה והסבירה ש"כל עוד לא חוקק חוק הפסיכותרפיה אין הגבלות על עיסוק בתחום זה". הסברה של הועדה לטענה זו חשוב מאוד, שימו לב (ההדגשה שלי):

חוק הפסיכולוגים התשל"ז 1977 מסדיר את העיסוק בפסיכולוגיה ומטיל על הפסיכולוגים הגבלות מסויימות, כגון ההגבלה לפיה רק פסיכולוג קליני מורשה לעסוק בפסיכותרפיה. מובן שחוק זה לא מונע, לדוגמא, מפסיכיאטר, לעסוק בכך. אין כיום חוק הקובע תנאים לגבי הכשרה של העוסקים בפסיכותרפיה או המקומות המורשים לתת הכשרה זו

משמע, שעל פי ועדת התלונות, חוק הפסיכולוגים תקף רק למי שהינו פסיכולוג מוסמך (סיים תואר שני בפסיכולוגיה) ולא חל על מי שאינו פסיכולוג. החוק מונע מפסיכולוג שאינו קליני מלעסוק בפסיכותרפיה, אך לא מונע ממי שאינו פסיכולוג בכלל את העיסוק בה. כך שאם למדתי פסיכולוגיה חינוכית, נניח, לא אוכל לעסוק בפסיכותרפיה, אך אם אני פסיכיאטר, או עובד סוציאלי, נניח, אין בעיה שאעסוק בפסיכותרפיה.

נמשיך.
התובע לא היה מרוצה מתשובת ועדת התלונות והחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות, שם תבע החזר על כל התשלומים שהעביר בגין הטיפול. כב' השופטת יונה אטדגי החליטה שמדובר בעניין עקרוני והעבירה את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב ובמסגרת הדיון הוחלט שהשאלה העקרונית היא "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני"

הדיון נערך בפני כב' השופט מוקי לנדמן שהחליט לדון בו במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק שקובע בסעיף 3 ש"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". השופט הגדיר את הטיפול הפסיכותרפויטי כ"אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי" ומצא שאין הסדרה חוקית לנושא זה מלבד אותו סעיף מפורסם בחוק הפסיכולוגים. השופט פירש את חוק הפסיכולוגים בדומה לועדת התלונות של משרד הבריאות והסביר שהחוק מתייחס לפסיכולוגים באופן בלעדי, ולא למי שאינו פסיכולוג.

אך לא רק זאת, אלא שהשופט מוסיף לעניין את סעיף 2(ג) בחוק הפסיכולוגים שקובע "לא יראו בעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב"² ומסביר שכאשר בעלי משלח יד טיפולי שאינם פסיכולוגים משתמשים בכלים פסיכותרפויטים, הם אינם עוברים על החוק על פי סעיף זה.

כב' השופט לנדמן עושה רושם של אדם יסודי, והוא הלך ופתח את הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה" ומצא שהטיפול המשפחתי מוגדר כאחד מסוגי הפסיכותרפיה.
לפיכך, בסופו של דבר, לא קיבל בית המשפט את עמדת התובע.

מקור תמונה

סיבוב שני – ערעור לבית המשפט המחוזי

התובע לא קיבל את החלטת בית משפט השלום וערער לבית המשפט המחוזי. הדיון נערך בפני שלושה שופטים (כב' השופטים הילה גרסטל, עוזי פוגלמן ואילן שילה) שהחליטו לקבל את עמדת בית משפט השלום והסבירו שפרשנותו את החוק מתיישבת עם חוק יסוד: חופש היסוד וכל עוד אין חקיקה אחרת אי אפשר למנוע ממי שאינו פסיכולוג קליני את העיסוק בפסיכולוגיה.

שלושת השופטים החליטו להוסיף ולהסביר שלמעשה, אדם שאינו פסיכולוג קליני יכול לעסוק בפסיכותרפיה ועדיין להיות במסגרת החוק בתנאי שהוא עושה כן במסגרת מקצועו ובתום לב. ובמילותיהם: "יש להניח שהן פסיכיאטרים, הן עובדים סוציאליים המעניקים טיפולים פסיכותרפיים יוכלו לחסות בצל הגנתו של סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, אם עברו הכשרה מתאימה" (ההדגשה שלי).

אבל זה לא נגמר בכך. זוכרים שבית משפט השלום הגדיר את השאלה העקרונית האם לפי החוק מותר למי שהינה בעלת תואר שני במדעי ההתנהגות והסמכה לטיפול משפחתי להעניק טיפול פסיכותרפויטי? על פי שופטי המחוזי לא התקבלה תשובה מספקת לכך והדיון הוחזר לערכאה התחתונה שקבעה בשנית, שאין לקבל את עמדת התובע: "ובשאלה המשפטית, האם מוסמך מטפל משפחתי לעשות שימוש בפסיכותרפיה, התשובה היא הן בהא רבתי".

מגיעים להווה

התובע שוב לא קיבל את עמדת בית המשפט והחליט לערער בשנית. הפעם הדיון נערך בבית המשפט המחוזי מול כב' השופט זאב המר, וזהו כאמור הדיון שהסתיים בשבוע שעבר.

דבר ראשון שניתן להבין מפסק הדין שהוא שהמטפלת בכלל לא היתה מוסמכת לטיפול כלשהו בתקופה שבה ביצעה את הטיפול (היא סיימה את ההכשרה כשנתיים לאחר מכן). יכול להיות שהיא טיפלה במסגרת הלימודים, כפרקטיקום או התמחות, אך זה לא מוסבר.

דבר שני ששבולט הוא נראה שהשופט מזלזל בהכשרתה ועיסוקה של המטפלת, ובחוסר היכולת שלה לענות בצורה ישירה לשאלה האם היא מוסמכת לעסוק בפסיכותרפיה ("המשיבה 1 טוענת להכשרה בתחום הפסיכותרפיה תחת "טיפול משפחתי" אך היא "לא יודעת" אם מונח זה מופיע בתעודות.")

אבל העניין הוא כמובן מה החליט בית המשפט. ובכן.
כב' השופט המר מסביר שאשת התובע הופנתה לטיפול "פסיכותרפויטי" ולא לטיפול משפחתי או כזה הכולל אלמנטים של טיפול משפחתי. בכך הוא למעשה מבטל את טענת השופט קלנמן שהטיפול המשפחתי מהווה סגנון מסוים של פסיכותרפיה. השופט למעשה מקבל את עמדת התובע שהוצג בפניו מצג שווא ושהוא שילם על מה שלכאורה היה אמור להיות טיפול פסיכותרפויטי אך לא היה כזה. לפיכך, מקבל השופט את עמדת התובע ופוסק לו החזר כספי מהמכון הפסיכולוגי.

אבל כאן מגיע הקטע המעניין באמת

השופט המר מסביר שיש לו בעיה עם הקביעה של בית משפט השלום, זו שבה חוק יסוד: חופש העיסוק מתפרש כך שאי אפשר לאסור על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכולוגיה.

לפי השופט, אין הגיון בקביעה שמי שאינו פסיכולוג יכול לעסוק בפסיכותרפיה, שכן היא סותרת את האמור בחוק הפסיכולוגים ושלמעשה, הקביעה בחוק יסוד: חופש העיסוק שלפיה לכל אדם מותר לעסוק בכל עיסוק, סותרת ומבטלת את חוק הפסיכולוגים.

לכן הפרשנות היחידה שניתן לקבל, לפי השופט המר, היא "שהפסיכותרפיה, בהיותה סוג של טיפול פסיכולוגי, חלות עליה הוראות חוק הפסיכולוגים. לפי סעיף 9(ב) לחוק זה, היא יוחדה לפסיכולוג קליני בלבד" (ההדגשות שלי).

עד כאן פסק הדין.
יש לציין, וזה חשוב, שהקביעה של השופט המר שרק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה איננה מחייבת, לפי הבנתי המשפטית (האפסית, למעשה) שכן הוא קבע זאת למעלה מן הדרוש, כפי שהוא מסביר: "הערה זו, היא, כאמור, למעלה מן הדרוש, שכן אין אני מוסמך בתיק זה, להידרש עתה לסוגייה זו".
חשוב לומר את זה כדי שלא יתקבל הרושם שכל האנשים שמבצעים פסיכותרפיה ואינם פסיכולוגים קליניים הופכים לפתע לפורעי חוק. זו אמירה עקרונית שנראה כאילו היא מזמינה את המחוקק לעשות דיון בדבר ולהגיע להחלטות. אבל זו אמירה מעניינת כי יש פה נקיטת עמדה נחרצת למדי שיכולה לשמש כנסיון ליצור תקדים או לניגוח מטפלים שאינם פסיכולוגים.

באופן אישי אני חושב שהפרשנות של כב' השופט המר לא נכונה. אי אפשר פתאום לקבוע שרק פסיכולוגים קליניים יורשו לטפל בפסיכותרפיה כי זה בבחינת לזרוק את התינוק עם המים. איפה זה שם את הפסיכיאטריים? איפה זה שם את העובדים-סוציאליים-קליניים? ואיפה זה שם את הפסיכולוגים המומחים שאינם קליניים?

כמו שהזכרתי בתחילת הפוסט ובפוסטים קודמים, אני חושב שחייבים לעשות הפרדה נכונה בין מי שהוא מוסמך על ידי גורם מקובל לתת פסיכותרפיה לבין מי שאינו מוסמך. מי שהוסמך על ידי מוסד המקובל על ידי המדינה יוכל לעסוק בפסיכותרפיה בהתאם להתמחותו. שהפסיכולוגים הקליניים יעסקו בפסיכותרפיה להפרעות הנפש עם הכלים המצויים בידם; שהפסיכולוגים החינוכיים יעסקו בטיפול במסגרות הלימוד; שהפסיכולוגים השיקומיים יעסקו בשיקום פגועי ראש; שהפסיכיאטריים יעסקו בפסיכיאטריה וכן הלאה.

ומה דינם של אלו שאינם מוסמכים? כל המטפלים ומאמנים מטעם עצמם? כל עוד לא יתקבל תחום "ההתמחות" שלהם על ידי המדינה ויוסדר בחוק, אסור להם לעסוק בטיפול/ייעוץ/אימון.

אך המכשול העיקרי בדרך לרגולציה נורמלית ויעילה על התחום הוא כמובן שאלת השאלות: איך מגדירים פסיכותרפיה. איך מבדילים את הטיפול הפסיכותרפויטי מסתם שיחה חברית, או מייעוץ או אימון. כל עוד לא נשכיל למצוא תשובה יעילה לשאלה הבעייתית הזו, נהיה תקועים פחות או יותר באותו מקום.

לצערי, אין לי תשובה לשאלה הזו. יש לכם תשובה או רעיון בכיוון? ספרו לנו בתשובות.

מקור תמונה קטנה | מקור תמונה גדולה

1. שמות המעורבים בפרשה רשומים בפסק הדין, אך הם לא רלוונטיים לדיון העקרוני, לכן השמטתי אותם מהפוסט [↩]
2. יש להזכיר שהמושג "עיסוק בפסיכולוגיה" מוגדר בחוק הפסיכולוגים: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג" [↩]