הם מכירים את קהלם על בוריו. יודעים היטב ללחוץ על הנקודות הנכונות כדי לעורר בו תגובה רגשית כזו או אחרת. אז אולי הם לא ממש יודעים לתרגם את זה בשפה מדעית/פיזיולוגית/נוירולוגית , אבל יש להם ידע עצום עד כדי מפחיד על המערכת התגובתית של האנשים שרואים את התוצרים שלהם. אתה רואה את זה כמעט בכל שוט ושוט שמוצג בטלוויזיות המסחריות, בפירסומות ובסרטים שנועדו להרוויח כסף. מחקר כזה רק יאשש את מה שכבר עושים ממילא.

אלמה – אני לא מסכים איתך שהמחקר הזה מאחר מאוד את זמנו. מה שיוצרי הפרסומות והסרטים שוברי הקופות יודעים זה איך לעשות סרטים שעובדים על הצופה בצורה טובה, אבל אף אחד מהם מעולם לא טרח לחשוב (ובצדק מבחינתו) על מה שקורה בתוך הקופסה השחורה בזמן הצפייה בסרט. זה מה שהמחקר הזה מחדש. ויש לזכור שמדובר בעבודה ראשונית שמציעה כלי חדש לעבודה. מפה אפשר לקחת את זה להרבה כיוונים.

במילים אחרות, המחקר הזה נועד ליצור עוד כלי (מתוך כלים רבים שכבר קיימים היום) לשליטה במוחות האנשים. מה שמעניין הוא שאתה כנראה לאמודע לכך שכבר מזמן העובדות האלה ידועות ליוצרי הפרסומות וסרטים שוברי הקופות באולפני הוליווד. הסרט אווטאר למשל הוא הישג של ממש מהבחינה הזו. נראה לי שהמחקר הזה דווקא מאחר מאד את זמנו.

שלום שלום,

ברכות על האתר החדש.

עבור תרפיסטית באמנות השאלה עבור מה הידע הזה טוב היא שאלה רטורית. העיסוק בסרטים כמשהו שיכול ליכול לאפשר עבודה רגשית התפתח לאחר התפתחות הפוטותרפיה שעוסקת בעבודה עם תצלומים. הנה אתר העוסק בנושא:

http://www.cinematherapy.com/index.html

להתראות וסוף שבוע נעים,
לימור

הערה קטנה שלאו דווקא מורידה מתגובתה של עדיה – כל ניסוי, במקום מסויים עושה רדוקציה לתופעה אותה הוא בודק. ניסוי טוב מנסה להפחית את הפער ככל הניתן.

הקטע עם לארי דיוויד והיצ'קוק אינו חידוש כלל.
קח לדוגמא את הסרט האחרון של וודי אלן "מה שעובד", אתה ניכנס לסרט בשביל להבין את הכל ,ויש המון.
ומצד שני הסרט "חלון אחורי" [סרט נחמד ותו לא], אתה יושב, נשען, והסרט מגיע אליך.
תמיד היו במאים שמכוונים לרגש, וכאלה שמכוונים לאינלקטואל, והאחרונים הם אלו שמנסים פחות
להגיע אליך, אז מובן מאילו למה יש בהרבה פחות שליטה.
אגב יש המון סרטים שנמצאים באמצע:" המורה לפסנטר"
הבריטים גם מאוד טובים בזה [לכוון לשניהם]

עדיה – אין ספק שהניסוי שתיארתי בפוסט לא מסתכל על התגובה האינדיבידואלית של כל נבדק. ואין ספק שזו תגובה חשובה. הניסוי הזה מסתכל על ממוצעים ועל תגובה אוניברסלית – ובהכרח כשעושים את זה מאבדים הרבה מידע שטמון בחוויה הסובייקטיבית. אבל ככה זה בניסויים כאלו שמנסים להבין משהו כוללני על המוח. זה בדיוק המתח בין מדע שמסתכל על הכלל ומנסה להקיש אל הכלל לבין התבוננות פנומנולוגית המסתכלת על החוויה האישית. הבעיה היא שמחוויה אישית אי אפשר להקיש אל הכלל, לכן אנו זקוקים לניסוים כאלו.

כמובן, שניסוי כזה אין בכוונתו להוציא את הלב מהחוויה הסובייקטיבית ולבטל אותה. הוא פשוט שם אותה בצד, בצורה מודעת.

מה שאת מתארת הוא מאוד מעניין. אם נצא מנקודת הנחה (שאני יוצא ממנה בלב שלם) שהחוויות הנפשיות שלנו הן תמיד בעלות ביטוי נוירולוגי, אז למעשה את מתארת מצב שבו צפיה בסרט קולנוע השפיעה על המוח לאורך זמן. זה מעניין, אך גם מאוד מתקבל על הדעת. כולנו, אני חושב, מכירים את החוויה של סרט (או כל יצירת אמנות אחרת) ש"נשאר" אתנו. אנחנו ממשיכים לחשוב עליו, להרגיש דברים בעקבותיו וכדומה.
ואני אקשר את זה לחלק האחרון של הפוסט, שבו דיברתי על האפשרות שהקולנוע יתחלק לשני סוגי סרטים – אלו של האולפנים שנועדו רק לעשות כסף ואלו שנועדו לעשות בדיוק מה שהסרטים האלה עשו לך – לגרום לך להרגיש משהו סובייקטיבי מאוד, להגיע למצב שמשהו מהסרט יהדהד אצלך בחיים האישיים.

אני מבינה מה אתה אומר. מה שאני לא מבינה, והוא דווקא אולי מהווה התנגדות חשובה לדעתי (למקרים בהם המתודה הדיסציפלינרית יותר מדי משתלטת לאנשים על המח)
אז את מה שאני לא כלכך מבינה אני אנסה להסביר דרך הסיפור האמיתי והמזעזע הבא:
אני גם השתתפתי בניסוי FMRI באיכילוב,לפני כשנה, שהיה לו מהלך די דומה למהלך שאתה מתאר.
בניסוי הקרינו לנו סרטים עצובים, שקשורים לאימהות, וגם סרט על פינגווינים (שהיה לי גם עצוב, מערכת ציפיות וזה). הקרינו חלק מ"בחירתה של סופי", כשלוקחים לה את הילדה, ושתיהן צורחות, וסצנה מסרט עם סוזן סרנדון, שהיא חולה בסרטן, ומדברת עם הילדים שלה לפני שהיא מתה.

אני די בטוחה שאין שום דבר יוצא דופן במיוחד במח שלי. אפילו המום שיש לי בתלמוס, הוא מום די נפוץ. (איזו אכזבה)

אבל התגובה הרגשית שלי אחרי הניסוי היתה לא רגילה. וזה המקום שניסוי מסוג זה לא בודק, ואולי בו מופיעה שונות קוגניטיבית-רגשית חשובה, שבודאי מתבטאת נוירולוגית איכשהו

בימים שאחרי הניסוי חוויתי מצב רוח שפוף במיוחד, היה לי צורך להתקשר לאמא שלי הרבה פעמים ביום, ולדבר איתה "סתם כך" על אמה, ועל חייה. בנוסף היו לי חלומות מוזרים ומסוייטים.
קולנוע משפיע יותר מבזמן הצפייה בסרט. אולי התגובה המיידית לעולם שמראים לך, או לסובייקט שהוא הסרט דומה נוירולוגית אצל בני אדם רבים,
אבל העולם הסובייקטיבי שנפרש לעיני צופה מסויים בסרט, מהווה חומר גלם שמזמן מגוון רב של השפעות הדדיות. (פרשנויות שונות, כהשפעה שונה של הצופה על הסרט, והיפעלויות שונות- כהשפעה של הסרט על הצופה)
כך למשל, הניסוי הקטן באיכילוב עלה לי במועקה שנמשכה ימים רבים בגלל מבנה האישיות הייחודי שלי. ואני בטוחה שלא היה כך עם כל הנבדקים- בגלל מבנה האישיות הייחודי שלהם.

ההתנגדות הזו יכולה להיות חשובה, בעיני, כי הניסוי עושה רדוקציה מסויימת לחווית הצפייה בקולנוע. וגם לצופים בקולנוע.
אני מבינה שזה חשוב מאוד לראות שכמו שהמח מגיב למצבי דחק באופן דומה אצל אנשים שונים, גם לקולנוע יש כח דומה, אבל האירועים הללו ממשיכים לפעול בצופה גם לאחר שיצא מזירת ההתרחשות הקונקרטית. וכאן מתחילה לפעול השונות המשמעותית בין הסובייקטים השונים.

אולי אני ממש טועה. אבל תמיד רציתי לשאול מישהו את זה.
מה אתה חושב?

אגב, בלוג מגניב מאוד.
עדיה

פוסט מצוין. ברשותך אני שמה לינק אליו בעמוד הבית שלנו בפייסבוק
http://www.facebook.com/biosynthesis.israel?ref=profile