בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

שבוע הספר, שמזמן הפך להרבה יותר משבוע, התחיל השבוע. זו הזדמנות נפלאה לדבר קצת על עולם ספרי הפסיכולוגיה בארץ ולהמליץ על ספרים שכדאי לכל חובב פסיכולוגיה לקרוא.

כבר התייחסתי בעבר לשוק הספרים על פסיכולוגיה בארץ וציינתי שתי הוצאות ספרים מומלצות – "תולעת ספרים" ו"רסלינג", שיש לה גם תכנית מנויים טובה. אך הן ודאי לא היחידות שמוציאות ספרי פסיכולוגיה בארץ. אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים ספרי פסיכולוגיה?

אם תגשו לחנות הספרים הקרובה לביתכם, סביר להניח שתמצאו מדף המוקדש לפסיכולוגיה. זה יפה מאוד ומראה שיש עניין בספרות על פסיכולוגיה. אבל עיון זריז בספרים שעל המדף מראה תמונה לא כל כך טובה, לדעתי. חלק לא קטן מהספרים שתמצאו עליו הם ספרי עזרה עצמית מהסוג שאני לא כך אוהב. אני לא אנקוב בשמות אבל אתם ודאי מבינים למה אני מתכוון. לצורך הדוגמה אפשר לציין ספרים עם שמות כמו "רוצה למות? חבל! צא מהדכאון בשלושה צעדים פשוטים". אני יודע שלא יפה להכליל, אבל אני לא כל כך אוהב ספרים כאלו שנראים לי יותר כמו נסיון להעשיר את חשבון הבנק של הסופר והוצאת הספרים בשלושה צעדים פשוטים (איסוף הספר מהמדף, עיון בחלק האחורי שבו מתנוססת תמונת המחבר, תשלום בקופה) ופחות כמו נסיון אמיתי לעזור או ללמד. אבל הם קיימים.

מצד שני, בשנים האחרונות באמת מצטרפים למדף גם ספרים נוספים שתכליתם היא ללמד פסיכולוגיה ולחלוק ידע עם הקורא. חלק מהספרים נכתבו על ידי פסיכולוגים בעלי שם שהפכו לאבני יסוד בתיאוריה הפסיכואנליטית ובהם הם שוטחים את התיאוריות שלהם, וחלקם נכתבו כדי לסקור דברים שאחרים עשו ולהציע נקודות התבוננות מסוימות בתחום. ההתפתחות הזו, והיציאה של עוד ועוד ספרים בנושאי פסיכולוגיה, פסיכואנליזה וחקר המוח בעברית (ויש לא מעט שנכתבו בארץ) היא מבורכת ומצביעה על כך שקהל הקוראים באמת מתעניין בתחומים אלו ומעוניין לקרוא עליהם (או לפחות כך חושבות הוצאות הספרים). אם ניקח לדוגמה את רשימת רבי המכר של השבוע האחרון נמצא את הספר החדש של חנוך דאום ואריאל הרטמן "בשביל הנפש", שייסקר פה בקרוב.

בפוסט הזה אמליץ לכם על כמה ספרים על פסיכולוגיה ומוח שלדעתי כדאי לכל מי שמתעניין בתחום לקרוא. בין אם אתם סטודנטים לפסיכולוגיה, מתכוונים לעסוק בתחום או פשוט מתעניינים בעולם המרתק הזה – הספרים האלו תפורים עליכם. זה הזמן לשנס מותניים לדוכני שבוע הספר ולחפש אותם. שימו לב שמדובר ברשימה לא מאתגרת שלא רוצה לאתגר. מדובר בספרים קריאים, נגישים לקהל רחב ומעניינים. חלקם ישנים יחסית, חלקם לא.

פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית / סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק

הוצאת "תולעת ספרים", 2006, 382 עמ'

סטיבן מיטשל מוכר לפסיכולוגים בתור אחד התיאורטיקנים המשפיעים של סוף המאה העשרים, ומעמודי התווך של הגישה ההתייחסותית. הוא עסק הרבה בתחומי היחסים הבין-אישיים בטיפול ובכלל, והגישה שלו תפסה מקום נרחב בפסיכואנליזה המודרנית. הוא נפטר לפני עשר שנים, כשהוא רק בן 54. חמש שנים קודם לכן פרסם יחד עם אשתו מרגרט בלאק את הספר הזה, שיצא בעברית לפני ארבע שנים והוא לדעתי אחד הספרים המרתקים, הבהירים והחשובים שקיימים היום בעברית ועוסקים בפסיכולוגיה.

"פרויד ומעבר לו" מבצע סקירה שיטתית של החשיבה הפסיכואנליטית, החל מימיו של פרויד והלאה. הספר מתחיל מדיון ופירוק של כמה מיתוסים על הפסיכואנליזה, וממשיך בסקירת האסכולות, כאשר הוא מתחיל כמובן בפרויד וממשיך בחלוקה לאסכולות וסוקר את האנשים המשפיעים בכל אסכולה, את הרעיונות שלהם ואת האופן שבו רעיונות אלו מקבלים ביטוי בקליניקה. לסיום, עוסקים מיטשל ובלאק בסוגיות ומחלוקות בין האסכולות על תיאוריות של הנפש ועל טכניקות העבודה של המטפל.

כוחו של הספר הזה הוא בבהירות שלו. לקרוא כתבים פסיכואנליטיים זו לא תמיד משימה קלה, וספר כמו זה, שמרכז את האסכולות המרכזיות ושוטח אותן בפני הקורא בצורה שיטתית, הגיונית ובעיקר – בשפה ברורה אך שאינה מרדדת את הנושא הוא ספר חשוב מאוד. עבורי הוא כלי עבודה חשוב, ולא בכדי הוא כנראה הספר הכי ממורקר אצלי בספריה.

ללא פרויד, ללא פרוזאק / דויד סרוואן-שרייבר

הוצאת "מטר", 2004, 228 עמ'

אחרי ספר שכולו עיסוק בפסיכואנליזה וההתפתחויות שלה, כדאי לעסוק בטיפולים מסוג אחר. בספר זה מציג סרוואן-שרייבר, פסיכיאטר וממייסדי הסניף האמריקאי של "רופאים ללא גבולות", טיפולים המתמקדים בהפרעות נפשיות אך מכיוון אחר לגמרי. סרוואן-שרייבר לא מציג פה תורה משלו, אלא סוקר טכניקות טיפול שונות ומציג מחקרים שבחנו אותן. מדובר בטכניקות שאינן מה שמוכר בדרך כלל כפסיכולוגיה קלינית ורובן ככולן עוסקות בחיבור בין הגוף לנפש ובעבודה על הגוף כדי להשפיע על הנפש. לא צריך להתפלא שהספר נכנס לרשימה על ספרי פסיכולוגיה, מכיוון שלדעתי חשוב להכיר בחיבור בין הגוף לנפש ובכך שלפעמים הטיפולים הכי טובים לא כוללים דווקא שיחות ארוכות על יחסים מן העבר וכדומה. הספר הזה מתאים לאנשים שמתעניינים בגוף ונפש, בשיטות טיפול אחרות ובעיקר מי שמתעניין בטיפול. לדעתי כל סטודנט לפסיכולוגיה/פסיכאטריה או כל תחום טיפולי אחר בבריאות הנפש ימצא פה דברים מעניינים שחשוב להכיר. טכניקות כמו EMDR, החשיבות של חומצות שומן מסוימות לבריאות הנפשית ועוד – אלו דברים מעניינים שאנשים העוסקים בטיפול צריכים, לדעתי, להכיר. יש חלקים בספר שאני פחות אוהב, אבל עדיין מדובר בספר מעניין.

נפש לא שקטה / קיי רדפילד ג'יימיסון

הוצאת "מטר", 1999, 165 עמ'

להיות פסיכולוג זה אומר לנסות ולהבין, להרגיש ולחוות את העולם של אדם אחר. בדרך כלל זה אדם פגוע, הסובל ממצוקה כלשהי. אפשר להכיר המון תיאוריות של האישיות, לצטט את פרויד משינה ולהכיר המון טכניקות טיפוליות, אבל בסופו של דבר אם לא נצליח להתחבר לאדם ההוא שיושב ממול וזקוק לנו, אם לא נצליח להבין איכשהו איך העולם נראה מהצד שלו, יהיה לנו מאוד קשה לטפל בו. ספרים שנכתבים על ידי אנשים שסבלו או סובלים מהפרעה נפשית יכולים לתת לנו צוהר לתוך העולם הזה. אחד מהם, ומומלץ במיוחד, הוא "נפש לא שקטה". זהו ספר מרתק ונוגע ללב העוסק באחת בהפרעה הדו-קוטבית, היא המאניה-דפרסיה. הספר מתאר ברגישות ובכנות מעוררת הערכה את החיים עם המחלה, את הנסיונות לטפל בה ואת הקושי שלא מרפה. אך מה שהופך אותו למיוחד כל כך הוא המחברת שלו. קיי רדפילד ג'יימיסון היא פסיכיאטרית אמריקאית בעלת שם עולמי בתחום ההפרעה הדו-קטבית, אך שלא כמו רוב הרופאים, היא מכירה את המחלה מקרוב מאוד, בתור מי שסובלת ממנה בעצמה. כך, היא מסוגלת לתת לנו, הקוראים, הצצה נדירה למחלה לא פשוטה הן מנקודת המבט של החולה, והן מנקודת המבט של הרופא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע / אוליבר סאקס

הוצאת "מחברות לספרות", 1990, 253 עמ'

הספר הזה והספר הבא שאמליץ עליו הוא בגדר קלאסיקה מקומית, אני חושב. אני מתקשה להאמין שיש מישהו מהקוראים שלא נתקל בו, הוא פשוט כל כך מוכר. זה לא אומר שלא מגיע לו לקבל כמה מילים טובות. אוליבר סאקס הוא נוירולוג שבאמת קנה לו שם עולמי הן כחוקר מערכת העצבים והן כסופר. בספר זה הוא מתאר מקרים שונים שנתקל בהם במסגרת עבודתו כנוירולוג. סגנון הכתיבה של סאקס קולח, רגיש וקריא, ולכן הספר הפך, כנראה, לפופולרי כל כך. יש פה אוסף של כמה מקרים משונים ומרתקים כאחד והוא חושף בעיני הקורא את המופלא שבאיברי האדם בצורה מעוררת הערכה.

סערת נפש / יורם יובל

הוצאת "קשת", 2001, 461 עמ'

להמליץ על הספר הזה של יורם יובל זה קצת כמו להמליץ לכם על החומוס של עלי קרוואן. כולם יודעים מי זה, כולם טעמו ממנו. יש מי שחושבים שהוא ה-דבר, יש מי שלא. אין מה לעשות, יורם יובל הפך לפסיכולוג המחמד של התקשורת, בעיקר הטלוויזיה. בין התכנית שלו על האושר עם מיקי רוזנטל לסדרת שיחות הנפש עם סלבריק'ז בהוט, הוא הפך לאחד השמות והפנים הכי מזוהים עם התחום. והוא בכלל פסיכיאטר, שזה גם בסדר.

כך או כך, אני לא יכול שלא להמליץ על "סערת נפש". אני חושב שזה אחד הספרים הראשונים שקראתי בתחום, כשעוד רק התעניינתי בו ועוד לא התחלתי ללמוד אותו באופן מקצועי. הוא טוב בגלל שהוא מקיף כל כך. יובל מוליך את הקורא דרך שלושה שערים: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ומדעי המוח. בכל אחד הוא נותן לנו להכיר מקרים שונים שמהווים דוגמה לבעיות או סוגיות שונות בתחום, כמו הפרעת אישיות גבולית, ניתוח חלומות, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, טיפול תרופתי בדכאון או חרדה והביולוגיה של הזכרון. תחשבו על זה כעל ארוחת טעימות טובה. יובל כותב מוכשר. הוא מצליח לשלב בין כתיבה מקצועית שכוללת הסברים על האנטומיה של המוח לבין כתיבה רגשית העוסקת בכאב של מטופליו. לדעתי זה באמת ספר שחובה להכיר בתור סיפתח לעולם הפסיכולוגיה וחקר המוח.

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה עם ניסוי קטן. קחו עט או עפרון ואחזו אותו בין השיניים כך שהוא יהיה מקביל לקו העיניים שלכם. החזיקו את העט או העפרון כך, בין השיניים לחצי דקה או דקה ונסו לשים לב להלך הרגשי שלכם. תחזרו אלי בעוד דקה.

. . .

סיימתם? עכשיו העבירו את העט או העפרון ואחזו אותו בין השפתיים, לא השיניים. החזיקו את התנוחה הזו כדקה ונסו לשים לב לשינויים, אפילו קטנים, במצב הרוח.

. . .

אם הייתם ילדים טובים ובאמת ניסיתם את הניסוי הקטן הזה ולא סתם גיחכתם לעצמכם והמשכתם לקרוא, מגיע לכם הסבר טוב לכך שביקשתי מכם ללעוס עט.
הפוסט הזה עוסק ברגשות, או יותר נכון, באופן שבו אנו תופסים רגשות. או במילים אחרות – האם אנו מחייכים מכיוון שטוב לנו? או שאולי ההפך הוא הנכון?

השאלה הזו אולי נשמעת מוזרה בהתחלה, התשובה ודאי נשמעת טריוויאלית. אך בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה (ובמדע כמו במדע) אין תשובות טריוויאליות ואפשר להעמיד דברים למבחן. אבל לפני המבחן, כמה מחשבות על התשובה הפחות טריוויאלית.
התשובה הטריוויאלית היא כמובן שהרגשות מקדימים את התגובה הפיזיולוגית, או במילים אחרות – אנחנו מחייכים כי טוב לנו. התשובה הלא טריוויאלית היא ההפוכה – אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מחייכים. הרגש הוא תולדה של המצב הפיזיולוגי.

הסברה הזו היא המהות של תיאוריה הנקראת "תיאורית ג'יימס-לאנגה" על שם שני חוקרים והוגים שניסחו אותה בו זמנית אך בנפרד אלו מאלו: קארל לאנגה ו-וויליאם ג'יימס. ג'יימס הרבה יותר מוכר בעולם הפסיכולוגיה מכיוון שהקדיש לו חלק משמעותי מחייו והוא גם ניסח את אותה שאלה, רק עם דוב. דמיינו את עצמכם מטיילים ביער כאשר לפתע אתם נתקלים בדוב גדול ורעב. כמובן שמיד תתחילו לברוח. וכמובן שתרגישו פחד. אך האם אתם חשים פחד בגלל הדוב, או בגלל שאתם בורחים? על פי התיאוריה של ג'יימס ולאנגה, גירוי כלשהו בעולם (במקרה הזה דוב גדול ורעב) יוצר תגובה אוטומטית של הגוף (לקחת את הרגליים ולברוח) שגורמת לנו להרגיש (פחד נוראי). ג'יימס כתב על כך במאמרו משנת 1884, "What is an emotion?" וקבע שהתפיסה המקובלת לפיה הרגש יוצר תגובה פיזיולוגית פשוט לא נכונה.

אבל לא רק וויליאם ג'יימס וקארל לאנגה חשבו כך, גם אחד האנשים הכי משפיעים בתולדות האנושות, שהייתה לו בדיעבד השפעה גדולה הרבה יותר מג'יימס ולאנגה על התרבות שבה אנו חיים – צ'ארלס דארווין. דארווין ידוע כמובן בתור מי שניסח את תורת האבולוציה ואת הדרך שבה היא פועלת, אך הוא היה חוקר טבע שעסק גם בדברים נוספים, ובין השאר כתב את הספר "The expression of the emotions in man and animals" שעסק, בין השאר, באפשרות שהבעות פנים אינן רק תוצאה של חוויה רגשית, אלא חשובות ומהוות חלק מהחוויה עצמה. הוא אולי לא הלך רחוק כל כך כמו ג'יימס ולאנגה, אך אין ספק שעדיין מדובר ברעיון מעניין ולא ממש טריוויאלי.

וזו שאלה מעניינת באמת. הזכרו בניסוי הקטן עם העט. כשאנחנו אוחזים בעט בין השיניים אנו מכריחים את הפנים להכנס למעין חיוך. לא חיוך אמיתי, לא חיוך של ממש, אבל דפוס דומה של כיווץ שרירים מופעל. האם כשאנו מחזיקים כך את העט אנו גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר מכיוון שאנחנו מחייכים?
וכשאנו מחזיקים את העט בין השפתיים אנו מקבלים הבעה עצובה או רגוזה. איך זה משפיע על הרגשות שלנו, אם בכלל?

אם כך השאלה היא האם באמת יש קשר דו-כיווני בין רגשות להבעות פנים. האם הבעות הפנים משפיעות על הרגשות שלנו?
קבוצת חוקרים בראשית David Havas שמה לעצמה מטרה למצוא את התשובה לשאלה הזו, ובחרה להשתמש באלמנט מפתיע לשם כך – הבוטוקס. אבל לפני שנגיע לבוטוקס, אני רוצה לציין מחקר שפרסמה הקבוצה לפני שלוש שנים (שימו לב, PDF).

באותו מחקר השתמשה הקבוצה באותה טכניקה בדיוק שהצגתי בתחילת הפוסט. הנבדקים התבקשו להחזיק עט בין השיניים או בין השפתיים ולקרוא משפטים שונים שיש להם ערך רגשי מסוים. למשל: "ביצעת את הקפיצה לבריכה באופן מושלם", שהוא כמובן חיובי, לעומת "מכונית המשטרה מפעילה את הסירנה ומכריחה אותך לעצור בצד", שהוא, אפעס, לא נעים. החוקרים מדדו את זמן הקריאה לכל משפט. זמן הקריאה מהווה מדד למהירות העיבוד הקוגנטיבי של המשפט, מרגע שהעיניים נחות עליו ועד לסיום הקריאה. החוקרים גילו שכאשר היתה התאמה בין החוויה הרגשית שבמשפט לבין החוויה הרגשית הקשורה להבעת הפנים, זמן הקריאה קצר יותר. זמן קריאה קצר יותר משמעו שהעיבוד הקוגנטיבי של המשפט היה קצר יותר, ולכן קל יותר. אנו יודעים שכשאנו שמחים קל לנו יותר לתפוס ולעבד מידע שמח, ולהפך. לכן, בניסוי הזה הראו החוקרים שהבעת הפנים יכולה להשפיע על הרגש (שמשפיע בתורו על העיבוד הקוגנטיבי). זכרו, האנשים לא היו באמת שמחים יותר או עצובים יותר, אלא הונחו להחזיק הבעת פנים מתאימה (מבלי לדעת שזה מה שהם עושים, שהרי לא הסבירו להם שלהחזיק עט בין השפתיים יוצר הבעה עצובה).

ישנם עוד מחקרים שמצביעים על הקשר בין המצב הרגשי לפיזיולוגיה של הבעת הפנים. למשל, מחקר שמראה שכאשר אנו קוראים מילים הנתפסות כחיוביות מבחינה רגשית, מתכווצים השרירים הגורמים לקצוות השפתיים שלנו להתרומם כאשר אנו מחייכים. אותו דבר קורה עם מילים שליליות ושרירים המושכים את הגבות לעבר האף.

מצוידים בידע הזה ובפופולריות הגואה של טיפולי הבוטוקס, יצאו דיוויד האבאס וחבריו לשלב הבא במסע שבו שאלו את השאלה:

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

טוב, זו לא בדיוק השאלה שהם שאלו, אבל הם בהחלט רצו לדעת האם טיפולים קוסמטיים בעזרת בוטוקס משפיעים על היכולת של המטופל לתפוס רגשות. ולמה בוטוקס?
טיפולי בוטוקס הפכו למאוד פופולאריים בשנים האחרונות. אני מתכוון כמובן לטיפולים הקוסמטיים בהם מוזרק בוטוקס לאיזורים מסויימים בפנים על מנת לטשטש קמטי הבעה – אותם חריצים או קמטים בעור הפנים האופיינים להבעות כמו חיוך, זעף ועוד. למי שלא יודע, בוטוקס הוא למעשה השם המסחרי של החומר הכימי החביב "בוטוליניום טוקסין". זהו רעלן המופק מחיידק מסוים ונחשב לאחד הרעלים הכי חזקים הידועים לאדם, עד כדי שמינון קטן ממנו יכול להרוג בן אדם. אז למה יש אנשים שמוכנים שיזריקו להם את הדבר הזה לפנים רק כדי שהם ייראו צעירים יותר? beats me.

אך אין ספק שבמינונים ממש נמוכים, ובצורה מבוקרת, אפשר להשתמש בבוטוקס כדי פשוט לשתק שרירים. זה מה שעושים כאשר נותנים זריקות בוטוקס לעור הפנים. החומר הרעיל מוזרק ישירות לשרירים שונים השולטים על הבעות פנים ומשתק אותם לתקופה מוגבלת. מכיוון שהשרירים משותקים, הם לא יכולים לגרום לקמטי הבעה, והפציינט מאושר (אך היכולת שלו להראות את זה די מוגבלת, כי אין לו קמטי הבעה).

מה לזה ולמחקר? ובכן – אם בוטוקס משתק את שרירי ההבעה, אפשר לבחון בעזרתו את התיאוריה לפיה שינויים בשרירי ההבעה משפיעים על חווית הרגש שלנו. במקום להשתמש בעט בין השיניים, אפשר להשפיע ישירות על השרירים ולבדוק את התיאוריה הזו בצורה מדויקת יותר. וכך עשו האבאס וקבוצתו.

במחקר (קובץ PDF) השתתפו ארבעים נשים אשר פנו לטיפולי בוטוקס לראשונה בחייהן. כולן רצו להפטר מקמטי הזעף שנוצרים במצח. כל אחת מהן נתבקשה לקרוא משפטים המתארים חוויה רגשית חיובית, שלילית או נייטרלית. זה נתן לחוקרים מדד בסיס של זמני העיבוד האופייניים להן.
מיד לאחר מכן הן נכנסו לפלסטיקאי אשר הזריק להן בוטוקס לשרירים הרלוונטיים. שבועיים לאחר מכן הן חזרו למעבדה והתבקשו לקרוא סט נוסף של משפטים.

גם הפעם מדדו החוקרים את זמן הקריאה של המשפטים. ומה התברר? שעכשיו, עם השפעת הבוטוקס, לנשים לקח יותר זמן לקרוא את המשפטים העצובים. זמן הקריאה של המשפטים השמחים או הנייטרלים לא השתנה. החוקרים הגיעו למסקנה שהשיתוק בשרירים היוצרים הבעת פנים זעופה פגע ביכולת של הנשים לתפוס חוויה שלילית – ולכן זמן הקריאה של המשפטים השליליים עלה. או במילים אחרות, הניסוי מחזק את האפשרות שאכן יש קשר דו-כיווני בין האופן שבו אנו חווים רגשות לבין האופן שבו אנו מבטאים אותם. זה עוד רחוק מאוד מהדוב של וויליאם ג'יימס (ולא נראה לי שזה אי פעם יגיע לשם) אבל זה בהחלט מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל האופן שבו אנו חווים רגשות, שהם חלק חשוב, כל כך חשוב מהחיים.

אגב, כמו שקורה לא מעט כאשר העיתונות פוגשת מחקר מדעי – בטח שכמדובר בנושא חם וכלכלי כמו טיפולים קוסמטיים – מתעוות שדה ההגיון והתקשורת מצליחה להגיד את הדברים הלא נכונים, כמו לומר שבוטוקס מוחק את הבעות הפנים והורג קשרים חברתיים. אז לא צריך להסחף, כלל וכלל. כמו שאמרתי, זהו מחקר אחד ולא יותר. הוא נעשה על בסך הכל ארבעים נשים – והוא בכלל לא מדבר על מחיקת הבעות פנים או אובדן היכולת הרגשית. אבל התקשורת עושה מה שהיא, כנראה, צריכה לעשות – וכבר התייחסתי כאן בעבר לדרך הבעייתית שבה התקשורת מדווחת על מחקרים. אז לא צריך להכנס ללחץ ולא צריך לוותר על זריקות בוטוקס אם כבר החלטתם שזה הדבר בשבילכם – אבל כשמדובר בתחום חשוב בחיינו מצד אחד, ובשוק הולך וגדל של שימוש בבוטוקס מצד שני – עוד קצת מחקר לא יזיק.

המאמר המקורי (PDF)

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה¹ אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.

1. למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם [↩]