אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה עם ניסוי קטן. קחו עט או עפרון ואחזו אותו בין השיניים כך שהוא יהיה מקביל לקו העיניים שלכם. החזיקו את העט או העפרון כך, בין השיניים לחצי דקה או דקה ונסו לשים לב להלך הרגשי שלכם. תחזרו אלי בעוד דקה.

. . .

סיימתם? עכשיו העבירו את העט או העפרון ואחזו אותו בין השפתיים, לא השיניים. החזיקו את התנוחה הזו כדקה ונסו לשים לב לשינויים, אפילו קטנים, במצב הרוח.

. . .

אם הייתם ילדים טובים ובאמת ניסיתם את הניסוי הקטן הזה ולא סתם גיחכתם לעצמכם והמשכתם לקרוא, מגיע לכם הסבר טוב לכך שביקשתי מכם ללעוס עט.
הפוסט הזה עוסק ברגשות, או יותר נכון, באופן שבו אנו תופסים רגשות. או במילים אחרות – האם אנו מחייכים מכיוון שטוב לנו? או שאולי ההפך הוא הנכון?

השאלה הזו אולי נשמעת מוזרה בהתחלה, התשובה ודאי נשמעת טריוויאלית. אך בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה (ובמדע כמו במדע) אין תשובות טריוויאליות ואפשר להעמיד דברים למבחן. אבל לפני המבחן, כמה מחשבות על התשובה הפחות טריוויאלית.
התשובה הטריוויאלית היא כמובן שהרגשות מקדימים את התגובה הפיזיולוגית, או במילים אחרות – אנחנו מחייכים כי טוב לנו. התשובה הלא טריוויאלית היא ההפוכה – אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מחייכים. הרגש הוא תולדה של המצב הפיזיולוגי.

הסברה הזו היא המהות של תיאוריה הנקראת "תיאורית ג'יימס-לאנגה" על שם שני חוקרים והוגים שניסחו אותה בו זמנית אך בנפרד אלו מאלו: קארל לאנגה ו-וויליאם ג'יימס. ג'יימס הרבה יותר מוכר בעולם הפסיכולוגיה מכיוון שהקדיש לו חלק משמעותי מחייו והוא גם ניסח את אותה שאלה, רק עם דוב. דמיינו את עצמכם מטיילים ביער כאשר לפתע אתם נתקלים בדוב גדול ורעב. כמובן שמיד תתחילו לברוח. וכמובן שתרגישו פחד. אך האם אתם חשים פחד בגלל הדוב, או בגלל שאתם בורחים? על פי התיאוריה של ג'יימס ולאנגה, גירוי כלשהו בעולם (במקרה הזה דוב גדול ורעב) יוצר תגובה אוטומטית של הגוף (לקחת את הרגליים ולברוח) שגורמת לנו להרגיש (פחד נוראי). ג'יימס כתב על כך במאמרו משנת 1884, "What is an emotion?" וקבע שהתפיסה המקובלת לפיה הרגש יוצר תגובה פיזיולוגית פשוט לא נכונה.

אבל לא רק וויליאם ג'יימס וקארל לאנגה חשבו כך, גם אחד האנשים הכי משפיעים בתולדות האנושות, שהייתה לו בדיעבד השפעה גדולה הרבה יותר מג'יימס ולאנגה על התרבות שבה אנו חיים – צ'ארלס דארווין. דארווין ידוע כמובן בתור מי שניסח את תורת האבולוציה ואת הדרך שבה היא פועלת, אך הוא היה חוקר טבע שעסק גם בדברים נוספים, ובין השאר כתב את הספר "The expression of the emotions in man and animals" שעסק, בין השאר, באפשרות שהבעות פנים אינן רק תוצאה של חוויה רגשית, אלא חשובות ומהוות חלק מהחוויה עצמה. הוא אולי לא הלך רחוק כל כך כמו ג'יימס ולאנגה, אך אין ספק שעדיין מדובר ברעיון מעניין ולא ממש טריוויאלי.

וזו שאלה מעניינת באמת. הזכרו בניסוי הקטן עם העט. כשאנחנו אוחזים בעט בין השיניים אנו מכריחים את הפנים להכנס למעין חיוך. לא חיוך אמיתי, לא חיוך של ממש, אבל דפוס דומה של כיווץ שרירים מופעל. האם כשאנו מחזיקים כך את העט אנו גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר מכיוון שאנחנו מחייכים?
וכשאנו מחזיקים את העט בין השפתיים אנו מקבלים הבעה עצובה או רגוזה. איך זה משפיע על הרגשות שלנו, אם בכלל?

אם כך השאלה היא האם באמת יש קשר דו-כיווני בין רגשות להבעות פנים. האם הבעות הפנים משפיעות על הרגשות שלנו?
קבוצת חוקרים בראשית David Havas שמה לעצמה מטרה למצוא את התשובה לשאלה הזו, ובחרה להשתמש באלמנט מפתיע לשם כך – הבוטוקס. אבל לפני שנגיע לבוטוקס, אני רוצה לציין מחקר שפרסמה הקבוצה לפני שלוש שנים (שימו לב, PDF).

באותו מחקר השתמשה הקבוצה באותה טכניקה בדיוק שהצגתי בתחילת הפוסט. הנבדקים התבקשו להחזיק עט בין השיניים או בין השפתיים ולקרוא משפטים שונים שיש להם ערך רגשי מסוים. למשל: "ביצעת את הקפיצה לבריכה באופן מושלם", שהוא כמובן חיובי, לעומת "מכונית המשטרה מפעילה את הסירנה ומכריחה אותך לעצור בצד", שהוא, אפעס, לא נעים. החוקרים מדדו את זמן הקריאה לכל משפט. זמן הקריאה מהווה מדד למהירות העיבוד הקוגנטיבי של המשפט, מרגע שהעיניים נחות עליו ועד לסיום הקריאה. החוקרים גילו שכאשר היתה התאמה בין החוויה הרגשית שבמשפט לבין החוויה הרגשית הקשורה להבעת הפנים, זמן הקריאה קצר יותר. זמן קריאה קצר יותר משמעו שהעיבוד הקוגנטיבי של המשפט היה קצר יותר, ולכן קל יותר. אנו יודעים שכשאנו שמחים קל לנו יותר לתפוס ולעבד מידע שמח, ולהפך. לכן, בניסוי הזה הראו החוקרים שהבעת הפנים יכולה להשפיע על הרגש (שמשפיע בתורו על העיבוד הקוגנטיבי). זכרו, האנשים לא היו באמת שמחים יותר או עצובים יותר, אלא הונחו להחזיק הבעת פנים מתאימה (מבלי לדעת שזה מה שהם עושים, שהרי לא הסבירו להם שלהחזיק עט בין השפתיים יוצר הבעה עצובה).

ישנם עוד מחקרים שמצביעים על הקשר בין המצב הרגשי לפיזיולוגיה של הבעת הפנים. למשל, מחקר שמראה שכאשר אנו קוראים מילים הנתפסות כחיוביות מבחינה רגשית, מתכווצים השרירים הגורמים לקצוות השפתיים שלנו להתרומם כאשר אנו מחייכים. אותו דבר קורה עם מילים שליליות ושרירים המושכים את הגבות לעבר האף.

מצוידים בידע הזה ובפופולריות הגואה של טיפולי הבוטוקס, יצאו דיוויד האבאס וחבריו לשלב הבא במסע שבו שאלו את השאלה:

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

טוב, זו לא בדיוק השאלה שהם שאלו, אבל הם בהחלט רצו לדעת האם טיפולים קוסמטיים בעזרת בוטוקס משפיעים על היכולת של המטופל לתפוס רגשות. ולמה בוטוקס?
טיפולי בוטוקס הפכו למאוד פופולאריים בשנים האחרונות. אני מתכוון כמובן לטיפולים הקוסמטיים בהם מוזרק בוטוקס לאיזורים מסויימים בפנים על מנת לטשטש קמטי הבעה – אותם חריצים או קמטים בעור הפנים האופיינים להבעות כמו חיוך, זעף ועוד. למי שלא יודע, בוטוקס הוא למעשה השם המסחרי של החומר הכימי החביב "בוטוליניום טוקסין". זהו רעלן המופק מחיידק מסוים ונחשב לאחד הרעלים הכי חזקים הידועים לאדם, עד כדי שמינון קטן ממנו יכול להרוג בן אדם. אז למה יש אנשים שמוכנים שיזריקו להם את הדבר הזה לפנים רק כדי שהם ייראו צעירים יותר? beats me.

אך אין ספק שבמינונים ממש נמוכים, ובצורה מבוקרת, אפשר להשתמש בבוטוקס כדי פשוט לשתק שרירים. זה מה שעושים כאשר נותנים זריקות בוטוקס לעור הפנים. החומר הרעיל מוזרק ישירות לשרירים שונים השולטים על הבעות פנים ומשתק אותם לתקופה מוגבלת. מכיוון שהשרירים משותקים, הם לא יכולים לגרום לקמטי הבעה, והפציינט מאושר (אך היכולת שלו להראות את זה די מוגבלת, כי אין לו קמטי הבעה).

מה לזה ולמחקר? ובכן – אם בוטוקס משתק את שרירי ההבעה, אפשר לבחון בעזרתו את התיאוריה לפיה שינויים בשרירי ההבעה משפיעים על חווית הרגש שלנו. במקום להשתמש בעט בין השיניים, אפשר להשפיע ישירות על השרירים ולבדוק את התיאוריה הזו בצורה מדויקת יותר. וכך עשו האבאס וקבוצתו.

במחקר (קובץ PDF) השתתפו ארבעים נשים אשר פנו לטיפולי בוטוקס לראשונה בחייהן. כולן רצו להפטר מקמטי הזעף שנוצרים במצח. כל אחת מהן נתבקשה לקרוא משפטים המתארים חוויה רגשית חיובית, שלילית או נייטרלית. זה נתן לחוקרים מדד בסיס של זמני העיבוד האופייניים להן.
מיד לאחר מכן הן נכנסו לפלסטיקאי אשר הזריק להן בוטוקס לשרירים הרלוונטיים. שבועיים לאחר מכן הן חזרו למעבדה והתבקשו לקרוא סט נוסף של משפטים.

גם הפעם מדדו החוקרים את זמן הקריאה של המשפטים. ומה התברר? שעכשיו, עם השפעת הבוטוקס, לנשים לקח יותר זמן לקרוא את המשפטים העצובים. זמן הקריאה של המשפטים השמחים או הנייטרלים לא השתנה. החוקרים הגיעו למסקנה שהשיתוק בשרירים היוצרים הבעת פנים זעופה פגע ביכולת של הנשים לתפוס חוויה שלילית – ולכן זמן הקריאה של המשפטים השליליים עלה. או במילים אחרות, הניסוי מחזק את האפשרות שאכן יש קשר דו-כיווני בין האופן שבו אנו חווים רגשות לבין האופן שבו אנו מבטאים אותם. זה עוד רחוק מאוד מהדוב של וויליאם ג'יימס (ולא נראה לי שזה אי פעם יגיע לשם) אבל זה בהחלט מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל האופן שבו אנו חווים רגשות, שהם חלק חשוב, כל כך חשוב מהחיים.

אגב, כמו שקורה לא מעט כאשר העיתונות פוגשת מחקר מדעי – בטח שכמדובר בנושא חם וכלכלי כמו טיפולים קוסמטיים – מתעוות שדה ההגיון והתקשורת מצליחה להגיד את הדברים הלא נכונים, כמו לומר שבוטוקס מוחק את הבעות הפנים והורג קשרים חברתיים. אז לא צריך להסחף, כלל וכלל. כמו שאמרתי, זהו מחקר אחד ולא יותר. הוא נעשה על בסך הכל ארבעים נשים – והוא בכלל לא מדבר על מחיקת הבעות פנים או אובדן היכולת הרגשית. אבל התקשורת עושה מה שהיא, כנראה, צריכה לעשות – וכבר התייחסתי כאן בעבר לדרך הבעייתית שבה התקשורת מדווחת על מחקרים. אז לא צריך להכנס ללחץ ולא צריך לוותר על זריקות בוטוקס אם כבר החלטתם שזה הדבר בשבילכם – אבל כשמדובר בתחום חשוב בחיינו מצד אחד, ובשוק הולך וגדל של שימוש בבוטוקס מצד שני – עוד קצת מחקר לא יזיק.

המאמר המקורי (PDF)

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה¹ אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.

1. למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם [↩]