מוסף סוף השבוע של "הארץ" הקדיש את כתבת השער שלו לפסיכולוגית ד"ר עדנה פואה שנכנסה לרשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם לשנה הנוכחית של מגזין "טיים", הישג נאה למי שאינה מנהיגת מדינה או חולשת על תאגיד כזה או אחר. היא קיבלה את הכבוד בגין שיטת טיפול שפיתחה לבעיה נפשית שמטרידה מאוד את האמריקאים כבר כמה עשורים – הפרעת דחק פוסט טראומטית, הידועה גם בכינוייה הלם קרב. לפחות מאז מלחמת וויטנאם, כשלוחמים חזרו הביתה ושקעו לתוך מסכת חיים קשים של טראומה ששיתקה אותם לחלוטין. אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית חווים את העולם כמקום מאיים מאוד, הרבה אחרי שה"דבר" המפחיד נעלם (וה"דבר" לא חייב להיות שדה הקרב, כמובן. הוא יכול להיות מקרה אונס, פיגוע טרור ועוד).
יש דרכים שונות לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית, ורובן עוסקות בעיבוד מחדש של הזכרונות הקשים. ד"ר פואה פיתחה את שיטת החשיפה הממושכת ומשתמשת בה בהצלחה כבר שלושה עשורים. השיטה נבחרה על ידי ועדה מקצועית בארצות הברית כמומלצת עבור טיפול בחיילים שחזרו משדה הקרב, מה שהעלה את קרנה של השיטה. את הראיון איתה תוכלו לקרוא באתר של הארץ.

ומסיפור צבאי אחד למשנהו. APA, איגוד הפסיכולוגיה האמריקאי, הוא אחד הגופים החשובים בעולם הפסיכולוגיה ובוודאי אחד מהמשפיעים ביותר. הארגון התייחס בעבר לשאלת האתיקה של האם פסיכולוג יכול לייעץ לגוף בטחוני בנוגע ל"טכניקות חקירה יעילות", או במילים פשוטות יותר – עינויים וקבע שפסיכולוגים לא יכולים לקחת חלק בפעולות מסוג זה ולייעץ לגופים שונים כיצד אפשר לשבור את רוחו של האדם.
ובכן, מילים זה יפה, אבל עכשיו נראה שלראשונה ינסה ה-APA לנעוץ שיניים. מדובר בפסיכולוג בשם ג'יימס מיטשל אשר עבד עם ה-CIA. בשנת 2002 הוא השתתף בחקירה של אדם בשם אבו זובאידה אשר כללו עינויים שונים כמו מניעת שינה ואוכל, חשיפה לקור ממושך וכליאה בתא צר. בנוסף, נעשה שימוש בטכניקה הנקראת Waterboarding ומדמה טביעה, ובמקרה זה ידוע שמיטשל לקח חלק בתהליך.

על פי הודעת ה-APA, פסיכולוג לא אמור לקחת חלק בפעולות מסוג זה הפוגעות בגופו ובנפשו של אדם חסר אונים וזו פגיעה חמורה בערכי המקצוע, ועל כן הארגון תומך בשלילת רשיונו של מיטשל.

ולמה זה מעניין את הבלוג הקטן הזה? כי בדיוק כמו האמריקנים, גם אנחנו מתמודדים עם טרור ולא מן הנמנע (אם להתנסח בזהירות) שגם פה גופים בטחוניים עושים שימוש בטכניקות של עינויים כדי להשיג את המידע, שקרי או אמיתי, שהם רוצים. וזה מעלה שאלה מעניינת. האם יש פסיכולוגים בארץ שעובדים עם אותם גופים בהקשר הזה? האם הם מייעצים בנוגע לטכניקות יעילות פחות או יותר? מה חושבת על כך הסתדרות הפסיכולוגים? מה אתם חושבים על זה?

מקור תמונה

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה עם ניסוי קטן. קחו עט או עפרון ואחזו אותו בין השיניים כך שהוא יהיה מקביל לקו העיניים שלכם. החזיקו את העט או העפרון כך, בין השיניים לחצי דקה או דקה ונסו לשים לב להלך הרגשי שלכם. תחזרו אלי בעוד דקה.

. . .

סיימתם? עכשיו העבירו את העט או העפרון ואחזו אותו בין השפתיים, לא השיניים. החזיקו את התנוחה הזו כדקה ונסו לשים לב לשינויים, אפילו קטנים, במצב הרוח.

. . .

אם הייתם ילדים טובים ובאמת ניסיתם את הניסוי הקטן הזה ולא סתם גיחכתם לעצמכם והמשכתם לקרוא, מגיע לכם הסבר טוב לכך שביקשתי מכם ללעוס עט.
הפוסט הזה עוסק ברגשות, או יותר נכון, באופן שבו אנו תופסים רגשות. או במילים אחרות – האם אנו מחייכים מכיוון שטוב לנו? או שאולי ההפך הוא הנכון?

השאלה הזו אולי נשמעת מוזרה בהתחלה, התשובה ודאי נשמעת טריוויאלית. אך בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה (ובמדע כמו במדע) אין תשובות טריוויאליות ואפשר להעמיד דברים למבחן. אבל לפני המבחן, כמה מחשבות על התשובה הפחות טריוויאלית.
התשובה הטריוויאלית היא כמובן שהרגשות מקדימים את התגובה הפיזיולוגית, או במילים אחרות – אנחנו מחייכים כי טוב לנו. התשובה הלא טריוויאלית היא ההפוכה – אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מחייכים. הרגש הוא תולדה של המצב הפיזיולוגי.

הסברה הזו היא המהות של תיאוריה הנקראת "תיאורית ג'יימס-לאנגה" על שם שני חוקרים והוגים שניסחו אותה בו זמנית אך בנפרד אלו מאלו: קארל לאנגה ו-וויליאם ג'יימס. ג'יימס הרבה יותר מוכר בעולם הפסיכולוגיה מכיוון שהקדיש לו חלק משמעותי מחייו והוא גם ניסח את אותה שאלה, רק עם דוב. דמיינו את עצמכם מטיילים ביער כאשר לפתע אתם נתקלים בדוב גדול ורעב. כמובן שמיד תתחילו לברוח. וכמובן שתרגישו פחד. אך האם אתם חשים פחד בגלל הדוב, או בגלל שאתם בורחים? על פי התיאוריה של ג'יימס ולאנגה, גירוי כלשהו בעולם (במקרה הזה דוב גדול ורעב) יוצר תגובה אוטומטית של הגוף (לקחת את הרגליים ולברוח) שגורמת לנו להרגיש (פחד נוראי). ג'יימס כתב על כך במאמרו משנת 1884, "What is an emotion?" וקבע שהתפיסה המקובלת לפיה הרגש יוצר תגובה פיזיולוגית פשוט לא נכונה.

אבל לא רק וויליאם ג'יימס וקארל לאנגה חשבו כך, גם אחד האנשים הכי משפיעים בתולדות האנושות, שהייתה לו בדיעבד השפעה גדולה הרבה יותר מג'יימס ולאנגה על התרבות שבה אנו חיים – צ'ארלס דארווין. דארווין ידוע כמובן בתור מי שניסח את תורת האבולוציה ואת הדרך שבה היא פועלת, אך הוא היה חוקר טבע שעסק גם בדברים נוספים, ובין השאר כתב את הספר "The expression of the emotions in man and animals" שעסק, בין השאר, באפשרות שהבעות פנים אינן רק תוצאה של חוויה רגשית, אלא חשובות ומהוות חלק מהחוויה עצמה. הוא אולי לא הלך רחוק כל כך כמו ג'יימס ולאנגה, אך אין ספק שעדיין מדובר ברעיון מעניין ולא ממש טריוויאלי.

וזו שאלה מעניינת באמת. הזכרו בניסוי הקטן עם העט. כשאנחנו אוחזים בעט בין השיניים אנו מכריחים את הפנים להכנס למעין חיוך. לא חיוך אמיתי, לא חיוך של ממש, אבל דפוס דומה של כיווץ שרירים מופעל. האם כשאנו מחזיקים כך את העט אנו גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר מכיוון שאנחנו מחייכים?
וכשאנו מחזיקים את העט בין השפתיים אנו מקבלים הבעה עצובה או רגוזה. איך זה משפיע על הרגשות שלנו, אם בכלל?

אם כך השאלה היא האם באמת יש קשר דו-כיווני בין רגשות להבעות פנים. האם הבעות הפנים משפיעות על הרגשות שלנו?
קבוצת חוקרים בראשית David Havas שמה לעצמה מטרה למצוא את התשובה לשאלה הזו, ובחרה להשתמש באלמנט מפתיע לשם כך – הבוטוקס. אבל לפני שנגיע לבוטוקס, אני רוצה לציין מחקר שפרסמה הקבוצה לפני שלוש שנים (שימו לב, PDF).

באותו מחקר השתמשה הקבוצה באותה טכניקה בדיוק שהצגתי בתחילת הפוסט. הנבדקים התבקשו להחזיק עט בין השיניים או בין השפתיים ולקרוא משפטים שונים שיש להם ערך רגשי מסוים. למשל: "ביצעת את הקפיצה לבריכה באופן מושלם", שהוא כמובן חיובי, לעומת "מכונית המשטרה מפעילה את הסירנה ומכריחה אותך לעצור בצד", שהוא, אפעס, לא נעים. החוקרים מדדו את זמן הקריאה לכל משפט. זמן הקריאה מהווה מדד למהירות העיבוד הקוגנטיבי של המשפט, מרגע שהעיניים נחות עליו ועד לסיום הקריאה. החוקרים גילו שכאשר היתה התאמה בין החוויה הרגשית שבמשפט לבין החוויה הרגשית הקשורה להבעת הפנים, זמן הקריאה קצר יותר. זמן קריאה קצר יותר משמעו שהעיבוד הקוגנטיבי של המשפט היה קצר יותר, ולכן קל יותר. אנו יודעים שכשאנו שמחים קל לנו יותר לתפוס ולעבד מידע שמח, ולהפך. לכן, בניסוי הזה הראו החוקרים שהבעת הפנים יכולה להשפיע על הרגש (שמשפיע בתורו על העיבוד הקוגנטיבי). זכרו, האנשים לא היו באמת שמחים יותר או עצובים יותר, אלא הונחו להחזיק הבעת פנים מתאימה (מבלי לדעת שזה מה שהם עושים, שהרי לא הסבירו להם שלהחזיק עט בין השפתיים יוצר הבעה עצובה).

ישנם עוד מחקרים שמצביעים על הקשר בין המצב הרגשי לפיזיולוגיה של הבעת הפנים. למשל, מחקר שמראה שכאשר אנו קוראים מילים הנתפסות כחיוביות מבחינה רגשית, מתכווצים השרירים הגורמים לקצוות השפתיים שלנו להתרומם כאשר אנו מחייכים. אותו דבר קורה עם מילים שליליות ושרירים המושכים את הגבות לעבר האף.

מצוידים בידע הזה ובפופולריות הגואה של טיפולי הבוטוקס, יצאו דיוויד האבאס וחבריו לשלב הבא במסע שבו שאלו את השאלה:

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

טוב, זו לא בדיוק השאלה שהם שאלו, אבל הם בהחלט רצו לדעת האם טיפולים קוסמטיים בעזרת בוטוקס משפיעים על היכולת של המטופל לתפוס רגשות. ולמה בוטוקס?
טיפולי בוטוקס הפכו למאוד פופולאריים בשנים האחרונות. אני מתכוון כמובן לטיפולים הקוסמטיים בהם מוזרק בוטוקס לאיזורים מסויימים בפנים על מנת לטשטש קמטי הבעה – אותם חריצים או קמטים בעור הפנים האופיינים להבעות כמו חיוך, זעף ועוד. למי שלא יודע, בוטוקס הוא למעשה השם המסחרי של החומר הכימי החביב "בוטוליניום טוקסין". זהו רעלן המופק מחיידק מסוים ונחשב לאחד הרעלים הכי חזקים הידועים לאדם, עד כדי שמינון קטן ממנו יכול להרוג בן אדם. אז למה יש אנשים שמוכנים שיזריקו להם את הדבר הזה לפנים רק כדי שהם ייראו צעירים יותר? beats me.

אך אין ספק שבמינונים ממש נמוכים, ובצורה מבוקרת, אפשר להשתמש בבוטוקס כדי פשוט לשתק שרירים. זה מה שעושים כאשר נותנים זריקות בוטוקס לעור הפנים. החומר הרעיל מוזרק ישירות לשרירים שונים השולטים על הבעות פנים ומשתק אותם לתקופה מוגבלת. מכיוון שהשרירים משותקים, הם לא יכולים לגרום לקמטי הבעה, והפציינט מאושר (אך היכולת שלו להראות את זה די מוגבלת, כי אין לו קמטי הבעה).

מה לזה ולמחקר? ובכן – אם בוטוקס משתק את שרירי ההבעה, אפשר לבחון בעזרתו את התיאוריה לפיה שינויים בשרירי ההבעה משפיעים על חווית הרגש שלנו. במקום להשתמש בעט בין השיניים, אפשר להשפיע ישירות על השרירים ולבדוק את התיאוריה הזו בצורה מדויקת יותר. וכך עשו האבאס וקבוצתו.

במחקר (קובץ PDF) השתתפו ארבעים נשים אשר פנו לטיפולי בוטוקס לראשונה בחייהן. כולן רצו להפטר מקמטי הזעף שנוצרים במצח. כל אחת מהן נתבקשה לקרוא משפטים המתארים חוויה רגשית חיובית, שלילית או נייטרלית. זה נתן לחוקרים מדד בסיס של זמני העיבוד האופייניים להן.
מיד לאחר מכן הן נכנסו לפלסטיקאי אשר הזריק להן בוטוקס לשרירים הרלוונטיים. שבועיים לאחר מכן הן חזרו למעבדה והתבקשו לקרוא סט נוסף של משפטים.

גם הפעם מדדו החוקרים את זמן הקריאה של המשפטים. ומה התברר? שעכשיו, עם השפעת הבוטוקס, לנשים לקח יותר זמן לקרוא את המשפטים העצובים. זמן הקריאה של המשפטים השמחים או הנייטרלים לא השתנה. החוקרים הגיעו למסקנה שהשיתוק בשרירים היוצרים הבעת פנים זעופה פגע ביכולת של הנשים לתפוס חוויה שלילית – ולכן זמן הקריאה של המשפטים השליליים עלה. או במילים אחרות, הניסוי מחזק את האפשרות שאכן יש קשר דו-כיווני בין האופן שבו אנו חווים רגשות לבין האופן שבו אנו מבטאים אותם. זה עוד רחוק מאוד מהדוב של וויליאם ג'יימס (ולא נראה לי שזה אי פעם יגיע לשם) אבל זה בהחלט מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל האופן שבו אנו חווים רגשות, שהם חלק חשוב, כל כך חשוב מהחיים.

אגב, כמו שקורה לא מעט כאשר העיתונות פוגשת מחקר מדעי – בטח שכמדובר בנושא חם וכלכלי כמו טיפולים קוסמטיים – מתעוות שדה ההגיון והתקשורת מצליחה להגיד את הדברים הלא נכונים, כמו לומר שבוטוקס מוחק את הבעות הפנים והורג קשרים חברתיים. אז לא צריך להסחף, כלל וכלל. כמו שאמרתי, זהו מחקר אחד ולא יותר. הוא נעשה על בסך הכל ארבעים נשים – והוא בכלל לא מדבר על מחיקת הבעות פנים או אובדן היכולת הרגשית. אבל התקשורת עושה מה שהיא, כנראה, צריכה לעשות – וכבר התייחסתי כאן בעבר לדרך הבעייתית שבה התקשורת מדווחת על מחקרים. אז לא צריך להכנס ללחץ ולא צריך לוותר על זריקות בוטוקס אם כבר החלטתם שזה הדבר בשבילכם – אבל כשמדובר בתחום חשוב בחיינו מצד אחד, ובשוק הולך וגדל של שימוש בבוטוקס מצד שני – עוד קצת מחקר לא יזיק.

המאמר המקורי (PDF)

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

בימים האחרונים תקועה לי מנגינה מסוימת בראש. מה זה תקועה? כמו החרב אקסקליבר הממתינה בסלע לאדם הראוי למלוכה. זו נעימה בסגנון ימי-ביניימי, משהו שאולי הייתי מצפה למצוא בסרט שייקספירי של קנת' בראנה. היא מתנגנת לי הלוך ושוב בראש, מפורטת להפליא, מלודית מאוד. אני יודע שאני מכיר אותה, אבל לא מצליח להזכר מאיפה. בהתחלה זה שיגע אותי שלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר אותה. אחר כך השתגעתי פשוט מהעובדה שהיא לא נעלמת וממשיכה להתנגן שוב ושוב ושוב ושוב…

התופעה הזו ודאי מוכרת לרוב (אם לא לכל) הקוראים. קטע מוזיקלי, בדרך כלל מוכר, נתקע לכם בראש. לא חשוב אם אתם בהרצאה, פגישת עבודה, באמצע הפקק או באמצע הסקס – הקטע נכנס ומתנגן בלולאה אינסופית. עד שהוא מתחלף באחר. למה זה קורה? האם אנחנו כולנו סובלים מהזיות קול?

סביר להניח שלא, ושיש הסבר טוב יותר לתופעה הזו. כך או כך, עושה רושם שזו תופעה הפוקדת אנשים רבים. כמי שאוהב מוזיקה ואוהב לערוך מיקסטייפים (כפי שיעיד הבלוג הראשון שלי, לטאת האמבט) ביקשתי מאנשים בטוויטר לספר לי אם תקוע להם שיר בנקודת זמן מסוימת, ואם כן אז מהו. מהשירים שאספתי הרכבתי מיקסטייפ בן כשעה המהווה ייצוג ארעי לחלוטין של שירים שנתקעו לאנשים שונים בראש בנקודות זמן שונות. תוכלו להקשיב למיקסטייפ כאן תוך כדי הקריאה. אם תרצו עוד פרטים על השירים ו/או האנשים שהשתתפו – גשו לעמוד המיקסטייפ בלטאת האמבט.

התופעה הזו של שיר-שנתקע-בראש נקראת בעגה המקצועית earworm, מהמקור הגרמני Ohrwurm. זו תופעה מוכרת מאוד וממש לא מאפיינת רק את החיים המודרניים (בהם נחשפים כל הזמן למוזיקה ממקורות שונים). ראו למשל, את הטקסט הזה של מארק טווין, אשר מתאר בצורה הייחודית והמשעשעת שלו איך נתקע לו קטע בראש והדרך היחידה שבה הצליח להפטר ממנו היתה "להדביק" מישהו אחר באותו הקטע.

תופעה זו שייכת לסדרת תופעות של קוגניציות לא רצויות, שנעות ממחשבות פשוטות ולא רצויות (מה שיקרה לכם אם אני אבקש מכם בכל לשון של בקשה עכשיו לא לחשוב על פיל בצבע לבן עם נקודות סגולות) עד למצבים מפריעים ופתולוגיים כמו מחשבות אובססיביות או פלאשבקים טראומטיים. Earworms, שמעתה אקרא להן מנגינות תקועות, הן תופעה יומיומית המוכרת, כפי שציינתי, לרוב האנשים. התופעה מוגדרת בצורה פשוטה: חוסר היכולת להפסיק את המנגינה התקועה בראש. בדרך כלל החוויה לא מציקה במיוחד, לכן אין הרבה התייחסות אליה מבחינה מחקרית. אחד הנסיונות המרכזיים לבחון את התופעה הזו נעשה בפינלנד, שם תושאלו 12 אלף גולשי אינטרנט על מקרים בהם הם חוו גירוי כלשהו שנתקע בראש (לאו דווקא מוזיקלי). 90 אחוזים דיווחו שהם חווים מקרה כזה בכל שבוע. שליש מהנשאלים חווים זאת מדי יום. ובאופן לא מפתיע, סוג הגירוי הכי שכיח הוא מוזיקה, והיא גם דורגה כהכי מציקה.

מעבר למחקר זה, לא נעשו כמעט מחקרים על התופעה. מה שלא מפריע לאנשי מקצוע שונים לטעון, למשל, שמוזיקאים חווים מנגינות תקועות יותר משאר האנשים. או למשל שאנשים הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) סובלים יותר מהתופעה (הם גם חווים אותה יותר והיא גם מציקה להם יותר), ולהסיק מכאן ששימוש בתרופות העוזרות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכול להקל או למנוע מנגינות תקועות. טענות נוספת היא שאורך המנגינה שנתקעת חייב להיות קצר (15 עד 30 שניות), שפרסומות נתקעות יותר מסתם מנגינות, שנשים סובלות ממנגינות תקועות יותר מגברים ועוד. אך למרבית הטענות אלו אין שום ביסוס מחקרי.

למה בכלל חשוב לחקור את התופעה?
יש שתי סיבות לחקור את התופעה. נתחיל מזה שמדובר בתופעה מוזרה בסך הכל. מנגינה שנכנסת "משום מקום" וחוזרת על עצמה וקשה להפטר ממנה? למה שזה יקרה בכלל?המוח שלנו הוא איבר כל כך מורכב ומתוחכם, אז מה גורם לו להתנהג בצורה מוזרה שכזו, ועוד אצל כל כך הרבה אנשים? אם נחקור את התופעה ונרד לשורשיה אולי נזכה בהבנה מהותית על המוח ואיך הוא עובד. זה מוביל אותי לסיבה השניה לחקור את התופעה. ציינתי כבר שאפשר לנסות ולמקם את התופעה על רצף של קוגניציות לא רצויות כאשר בקצה אחד נמצאות קוגניציות לא מזיקות כמו מנגינות תקועות, אך בקצה השני נמצאת קוגניציות מאוד לא רצויות שיכולות מאוד להפריע לאדם הסובל מהן, בין אם אלו מחשבות אובססיביות המאפיינות OCD ובין אם אלו זכרונות מסויטים המופיעים לאחר חוויה טראומטית קשה. אם נחקור קצה אחד של הרצף, אולי נצליח להגיע להבנה טובה יותר של הקצה השני, ובאופן הזה גם למצוא דרכים נוספות וטובות לטפל באותה מצבים ולהקל על הסובלים מהם.

לאחרונה התפרסם מחקר הנערך באנגליה ומנסה לבחון את תופעת המנגינות התקועות בצורה שיטתית. המחקר התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון ניגשו החוקרים לאנשים בתחנת רכבת או באוניברסיטה וביקשו מהם למלא שאלון שכל השאלות בו עסקו בתופעה. במחקר השני קיבלו הנבדקים יומנים בהם הם תיעדו את התופעה באופן יומיומי לאורך שבועיים או חודש.

במחקר הראשון כל הנבדקים הכירו את התופעה. מרביתם (כמעט 90 אחוז!) דיווחו שכאשר מנגינה נתקעת, היא נשארת לכמה שעות לפחות. 11 אחוז מהנשאלים אמרו שהמנגינות מציקות להן עד כדי כך שהם לא מסוגלים להתרכז ומאבדים זמן.

הזכרתי קודם את הטענה שמוזיקאים סובלים יותר ממנגינות תקועות. אמנם לא נערך מחקר ספציפי על מוזיקאים אך במחקר הנוכחי ראו שמי שציין שמוזיקה היא תחום חשוב בחייו¹ חווה את התופעה כמתמשכת יותר זמן, מציקה יותר וקשה יותר לשלוט בה. זה מעניין מאוד כי זה מראה שקוגניציות שיש להן חשיבות אישית (כמו מנגינה למי שאוהב מוזיקה) מקבלות יותר תשומת לב (לטוב ולרע). אפשר להקביל את זה למחשבות האובססיביות אצל האדם הסובל מ-OCD, אשר נוטות להיות קשורות לדברים החשובים לאדם (נקיון וסדר, למשל).

מה נתקע לנו בראש?
המחקר בדק גם איזה סגנונות מוזיקליים ואיזה חלקים של השיר נוטים יותר להתקע לאנשים בראש. במחקר הראשון התברר שהחלק השכיח ביותר של השיר הוא הפזמון. השיר נוטה להשתנות והוא בדרך כלל אינדיבידואלי (זאת אומרת שבדרך כלל אין מצב ששני אנשים שונים מדווחים על אותו שיר). רוב השירים הם שירי פופ, מה שלא מפתיע, הרי המטרה שלהם היא להיות קליטים… ובניגוד למה שנוטים לחשוב, שכיחות הג'ינגלים שנתקעים בראש לא גבוהה. עוד משהו ששמו לב אליו הוא שתמיד מדובר במנגינה מוכרת. אף אחד מהנבדקים לא סיפר שנתקעה לו מנגינה שהוא לא מכיר בראש. אבל אם כבר דיברנו על מוזיקאים לעומת שאר האוכלוסייה – זה משהו שצריך לבדוק על מוזיקאים. לא אופתע אם מוזיקאים חווים מנגינות חדשות שנתקעות להם בראש, כחלק מתהליך היצירה (ואשמח לתגובות מהמוזיקאים שבכם).
המחקר הראשון בעייתי כי הוא מבקש מאנשים לדווח מהזכרון ולא לדווח על מה שקורה בפועל. לשם כך נערך המחקר השני שתיעד בזמן אמת את המנגינות התקועות. התוצאות מראות תמונה דומה, אך מפורטת יותר. מתוך 269 אפיזודות של מנגינה תקועה, רוב המקרים כללו חלקים שונים של השיר אך כמעט שלושים אחוז מהמקרים כללו שיר שלם.

איך נפטרים מזה?
להפטר משיר תקוע זה קשה. קשה מאוד, כפי שאני יכול להעיד. אנשים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות שלא תמיד מצליחות. רוב הנשאלים במחקר סיפרו שהם מנסים לחשוב על שיר אחר או פשוט להתעלם. חלק מנסים להסיח את דעתם עם משהו אחר לגמרי, כמו לשקוע בעבודה או לקרוא ספר (אם כי ממש לא ברור לי למה שזה יעזור) ושני אחוזים מהנבדקים (במחקר הראשון) סיפרו שהם מנסים להתמודד עם זה דרך שתיית אלכוהול. מה הקשר? לא לי הפתרונים.

אז, יש לזה קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD (או לקוגניציות לא רצויות אחרות) בעקבות המחקר הזה, פשוט מכיוון שהמחקר נערך על אוכלוסייה כללית ולא בדק אנשים הסובלים מ-OCD באופן ספציפי. מה שכן ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו.

מצד שני, אני לא בטוח שאפשר לשלול כל קשר בין הדברים. עדיין, בשני המקרים מדובר בקוגניציה החודרת לתודעה ומסרבת לעזוב למרות נסיונות להפטר ממנה. אני עדיין חושב שיש מקום להניח שמנגנונים מוחיים דומים עובדים כאן, לפחות בכל הנוגע למידת השליטה בקשב המופנה לקוגניציה. נראה לי שהסיבה להבדלים בין המחשבות הטורדניות למנגינות התקועות היא שהמחשבות הטורדניות קשורות לחלקים נוספים באישיות. חלקים הקשורים בפחדים של האדם (אחרי הכל מדובר בהפרעת חרדה) ולכן הן מקבלות אופי שלילי ועוצמתי יותר. המנגינות התקועות, בסופו של דבר, הן תמימות ומגיעות מבחוץ (הראו, למשל, שמידת החשיפה לשיר משפיעה על הסיכוי שלו להתקע בראש) אך המחשבות הטורדניות הן ממש לא תמימות, והן מגיעות מבפנים. אבל הבסיס הנוירולוגי של החזרתיות ונסיונות השליטה בקוגניציה, בהחלט יכול להיות שזה אותו בסיס. אם נחקור את הבסיס הזה, נפענח איזה חלקים במוח נאבקים עם הלולאה הזו ומה משפיע על מידת ההצלחה שלהם – נוכל אולי לעזור להם במאבק – ומכאן לעזור לאדם הסובל מ-OCD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן הלאה.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

1. מה שאני בהחלט יכול לומר על עצמי