אחד הנושאים ה"בוערים" בתוך הפוליטיקה הפנימית של עולם הפסיכולוגיה הוא סעיף 9ב' הידוע לשמצה בחוק הפסיכולוגים, והנה לאחרונה נעשתה התקדמות לכיוון פתרון של הבעיה העומדת בבסיס הסעיף.

על מה מדובר?
התייחסתי כבר לנושא בפוסט "חלוקת תפקידים" והבעתי את דעתי – אך למי שרוצה, הנה תקציר.
חוק הפסיכולוגים מסדיר את העבודה הפסיכולוגית בישראל. סעיף 9ב' לחוק קובע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני…". או במילים אחרות, רק מי שמוגדר על פי חוק כפסיכולוג קליני מורשה לתת טיפול נפשי. הבעיה שנוצרת היא שעל פי הסעיף, רק למי שהמומחיות שלו היא בפסיכולוגיה קלינית מותר לעסוק בפסיכותרפיה. הפסיכולוגים האחרים צריכים לצמצם את העבודה שלהם לכל מה שהוא לא פסיכותרפיה. כך למשל, הפסיכולוג השיקומי, שעבודתו מתמקדת באוכלוסיה של פגועי ראש שצריכים להשתקם, לא יכול על פי החוק לבצע עבודת טיפול נפשי שיכולה להוות בסיס חשוב מהעבודה עם המטופל. זאת על אף, כפי שמקפידים הפסיכולוגים השיקומיים להזכיר, שהלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית כוללים קורסים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית, כך שאי אפשר לומר שאין להם מושג בתחום.

קחו את הדוגמה הבאה. אדם נפגע בתאונת דרכים וחווה טראומה רצינית לראש עד כדי פגיעה בתפקוד. הוא הולך לפסיכולוג שיקומי מומחה שעוזר לו להשתקם. במקביל, אותו אדם נכנס לדכאון קליני קשה עקב הפגיעה באיכות החיים שהוא חווה. הוא מבטא את הדכאון ואת הקשיים במהלך העבודה עם הפסיכולוג השיקומי, שרוצה לעזור לו, לטפל גם בדכאון שלו. אבל הפסיכולוג לא יכול לעשות זאת, מכיוון שאז הוא גולש (כנראה, ותכף אסביר למה כנראה) לתחום הפסיכותרפיה, רפואת הנפש, שכיום על פי חוק היא נחלת הפסיכולוג הקליני. מה אמור לעשות הפסיכולוג השיקומי? להפנות את המטופל לפסיכולוג נוסף שיטפל בדכאון? אולי, אבל כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם טיפול כפול?

הבעיה של סעיף 9ב' מאירה בעיה חמורה הרבה יותר בחוק הפסיכולוגים כולו. בפסקה הקודמת כתבתי שהפסיכולוג השיקומי, אם ירצה לטפל בדכאון של המטופל שלו, יגלוש כנראה לתחום הפסיכותרפיה. אבל האמת היא שאין שום הגדרה ברורה בחוק לפסיכותרפיה. חוק הפסיכולוגים אמנם מגדיר את המושג "עיסוק בפסיכולוגיה" אבל הוא לא מגדיר מהי פסיכותרפיה או "טיפול פסיכותרפויטי". אבל זה לסיפור אחר.

באופן טבעי, יש הרבה אנשים שלא מרוצים מהסעיף הזה ובשנים האחרונות ישנה יוזמה שמנסה לשנות אותו כך שהוא יתיר לכל הפסיכולוגים (המומחים) לבצע פסיכותרפיה. ובכן, לאחרונה התרחשה התקדמות משמעותית כאשר על סדר היום של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת עלתה הצעה לתיקון הסעיף. אני אחסוך לכם את המתח – ההצעה עברה בקריאה ראשונה (אגב, זה המקום להזכיר שבית משפט קבע לאחרונה שרק לפסיכולוגים קליניים מותר לטפל).

אז מה היה שם? ההצעה הוכנה על ידי ח"כ משה מטלון מישראל ביתנו ומטרתה היא לשנות את סעיף 9ב' כך שיאפשר גם לפסיכולוגים אחרים לעסוק בפסיכותרפיה. אצטט את ח"כ מטלון מתוך פרוטוקול הועדה (תוכלו לקרוא את הפרוטוקול כאן, בקובץ PDF):

החוק חוקק בשנת 1997 והוא נועד במקור להגן על מקבלי השירות. בחוק קיים סעיף 9ב', אותו אנחנו מבקשים לשנות ובוא נאמר כי רק פסיכולוג קליני רשאי להעניק טיפול פסיכותראפי אולם בשום מקום בחוק לא מוגדר מהו טיפול פסיכותראפי או מה ההבדל בינו לבין טיפול פסיכולוגי אותו נדרשים לתת יתר המומחים.

אמנם בשנת 1977 רוב הפסיכולוגים המורשים לעסוק בטיפול היו קליניים, אלא שמאז ועד היום נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה שבאו לענות על צרכים של אוכלוסיות ספציפיות כמו נכים, פגועי ראש, חולים במחלות גופניות, ילדים עם בעיות התפתחות וכך הלאה.

על פי ח"כ מטלון, העיוות נובע מכך שבזמן שחוקק חוק הפסיכולוגים המושג "פסיכולוג קליני" היה בלעדי. פסיכולוג היה פסיכולוג קליני ולהפך. מאז נוספו התמחויות חדשות שצריך לכלול בתוך החוק. לעמדה זו מצטרף פרופ' יואל אליצור, היו"ר החדש (יחסית) של מועצת הפסיכולוגים. לדבריו כל הפסיכולוגים המומחים (מלבד בהתמחות ארגונית) לומדים טיפול פסיכולוגי, מתנסים בו במהלך ההכשרה ונבחנים עליו ולכן אין סיבה שלא יאפשרו להם לבצע טיפול פסיכולוגי. העמדה הזו התקבלה בקרב חברי הועדה שכאמור, הצביעו פה אחד להעביר אותה בקריאה ראשונה.

מעניין לראות ששתיים מהמתנגדות להצעה, מקרב אנשי המקצוע שהוזמנו להביע דעתם, הן בכלל פסיכיאטריות. זה ראוי לציון מכיוון שבמידה מסוימת אפשר לראות אותן כנטולות אינטרס. הן פסיכיאטריות ולא פסיכולוגיות, כך שחוק הפסיכולוגים אינו חל עליהן ולכן אי אפשר לומר שהתנגדותן לשינוי החוק נובעת ממניעים צרים כמו שמירה על שוק סגור.
אני מדבר על ד"ר אילנה קרמר מאיגוד הפסיכיאטרים בישראל וד"ר רחל בלומנזון מאיגוד הפסיכיאטריה של הילד המתבגר. הנקודה שהן מעלות חשובה מאוד בעיני. כך אומרת ד"ר קרמר (ההדגשה שלי):

אני חושבת שמהותית הטיפול בנפש הוא טיפול מסובך ומורכב והוא אחד המסובכים ביותר בין הטיפולים הרפואיים שיש לנו… הובלת טיפול באופן שיועיל ובטוח שלא יזיק, הוא עסק מסובך ומורכב מאוד… ההכשרה היא מורכבת והאנשים יושבים ארבע וחצי-חמש שנים בהתמחותם בתוך סטינג קליני ועדיין ההכשרה לטיפול הנפשי היא הקשה, יותר קשה מהכשרה לטיפול הרפואי.

וד"ר בלומנזון:

…בעיניי כפסיכיאטרית שעובדת עם פסיכולוגים במחלקה שלי ובמרפאות, הדבר החשוב והקריטי הוא הנושא של ההכשרה הקלינית, של עבודה עם פסיכופתולוגיה כבדה של הפסיכולוגים הקליניים ולמיטב ידיעתי זה הסקטור היחידי בין הפסיכולוגים שמקבל הכשרה מאוד רצינית בפסיכופתולוגיה כבדה…

השתיים מדגישות את האספקט של העיסוק הקליני בהפרעות נפשיות קשות, שהוא מנת חלקם, בין השאר, של הפסיכולוגים הקליניים ומביעות חשש שפסיכולוגים שהתמחותם אחרת, ולא נעשתה במסגרת קלינית כמו בית חולים פסיכיאטרי, לא יגיעו עם הידע והכלים הדרושים לאבחון הפרעות קשות ולהתמודדות איתם. למשל, פסיכולוג חינוכי (שברוב המקרים למד פסיכולוגיה קלינית) עשה התמחות בבתי ספר וגנים. כיצד עליו לדעת איך להתמודד עם אדם הסובל ממאניה דפרסיה קשה, או מהפרעת אישיות גבולית?

הדברים האלו מהדהדים את המחשבות שלי בפוסט קודם, על חלוקת התפקידים. אמרתי שם שכמו שאנחנו דורשים מהרופאים שלנו להתמחות במשהו מאוד מסוים, כך עלינו לדרוש מהפסיכולוגים שלנו. אדם הסובל ממחלת לב כרונית יילך לקרדיולוג, לא לרופא עיניים. גם בפסיכולוגיה צריך להיות דבר דומה. אדם הסובל מהפרעת אישיות, למה שיקבל טיפול מפסיכולוג שלא עבד עם מקרים דומים, לא ספג את ההכשרה הזו? וזה עובד לשני הכיוונים. אדם המתמודד עם מחלה סופנית וכאבי תופת צריך לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ועדיף שיילך לפסיכולוג רפואי שהתמחה בטיפול המתאים.

אבל למרות המחשבות האלו, אני חושב שהועדה קיבלה החלטה נכונה, כי ההצעה לשינוי החוק מנוסחת בצורה יותר חכמה מ"לכל פסיכולוג מותר לתת טיפול נפשי". נוסח התיקון הוא:
לא יציע פסיכולוג ולא יבצע שירות הדורש מומחיות, מיומנות או הכשרה מיוחדת, אלא אם כן יש לו מומחיות, מיומנות או הכשרה מוכרת כאמור למתן אותו שירות.

וזה כל מה שאני מבקש. שפסיכולוג ייתן את הטיפול שבו הוא התמחה, בו הוא רכש מיומנות, בו הוא השקיע לפחות ארבע שנים מהחיים בהתמחות. לא פחות ולא יותר.

ומעבר לכך – הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל להסדיר את שאלת "מהי פסיכותרפיה" בעיני החוק.

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" אספר לכם על התהליך שנדרש לעבור מי שרוצה לעבוד כפסיכולוג בארץ, עם תיבול מהחוויות האישיות שלי. סדרה זו נולדה כשהבנתי שאין שום מקור אחיד ומקיף ברשת עבור מי שבאמת רוצה להכנס למקצוע ומתעניין לדעת מה נדרש ממנו. בפרקים הקודמים: מה זה אומר להיות פסיכולוג ; התואר הראשון ; לקראת תואר שני – ממוצע התואר הראשון

אוקיי, אז עכשיו אתם מבינים שכדאי להשקיע, להוציא ממוצע 90 – אבל לא להשתגע. אתם צועדים בדרך הנכונה על שביל עפר רחב ידיים, לימינכם ולשמאלכם קורסים שונים ומשונים שאותם אתם צולחים בהצלחה כזו או אחרת. לפניכם אתם רואים את האופק, ובו תעמדו עם טפסי ההרשמה לתואר השני ותגישו אותם למזכירות.

אך הדרך ארוכה היא ורבה. לפניכם מופיע לפתע הר שחור וגדול שאותו אתם חייבים לטפס כדי לעבור לצד השני. המתא"ם.

ראשי התיבות מתא"ם משמעם "מבחן לתארים מתקדמים". למעשה מדובר במבחן לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה, ולא לכולם. בחינת המתא"ם היא בחינה הנכתבת ומועברת על ידי המרכז הארצי לבחינות והערכה – אותו גוף שאחראי על הפסיכומטרי שעשיתם או לא עשיתם. בחינת המתא"ם היא חובה בכל המגמות, מלבד מגמות מסוימות באוניברסיטת תל אביב (שבטח תיישר קו עם השאר בשנים הקרובות).

בחינת המתא"ם מורכבת משני חלקים. החלק הראשון עוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. חלק זה מכיל 40 שאלות (חלקן פתוחות) בנושאים הקשורים לשיטות מחקר, שימוש בסטטיסטיקה במחקר וכדומה. בעבר היה פרק של ידע כללי בפסיכולוגיה. הוא בוטל, אך בחלק שיטות המחקר אפשר למצוא שאלות הנשענות על ידע כללי בתחום.

החלק השני הוא פרק הבנת טקסטים מדעיים. בדומה לפרק הבנת הנקרא באנגלית בפסיכומטרי, כאן מקבלים טקסט לקריאה ואחריו מתבקשים לענות על מספר שאלות. בשונה מהפסיכומטרי, הטקסט הוא קשה יותר, כי מדובר בטקסט מדעי באחד מתחומי הפסיכולוגיה. הדגש כאן הוא לא ממש על הידע באנגלית (וחלק מהמילים מתורגמות לעברית) אלא על היכולת להבין טקסט מדעי בשפת המקור ולהסיק ממנו מסקנות.

החלק הראשון נמשך כשעתיים והשני כשלוש שעות, עם הפסקה ביניהם. בסך הכל, כחמש וחצי שעות מבחן. לא פשוט. אך בהחלט אפשרי.

הציונים במתא"ם נעים בין 50 ל-150 ומנורמלים כך שהממוצע הוא 100 וסטיית התקן 20¹.

אוקיי, אבל דבר במספרים. כמה אני צריך בשביל להתקבל?
התשובה לשאלה הזו, שוב, היא התשובה האהובה על כל הפסיכולוגים: תלוי. תלוי לאיפה אתה מנסה להתקבל ותלוי בפרמטרים האחרים שתפגין במהלך מסכת הקבלה. כל מוסד מפרסם באתרו את הפרטים המדויקים של ציון המינימום הנדרש, אך הוא לא מחייב ולא מבטיח שאם עברתם את הציון הזה תתקבלו. חלק מהמגמות אף עושות לנו טובה ומספרות מה היה רף הקבלה בשנים הקודמות, אך מן הסתם, נתון זה משתנה משנה לשנה ולא בהכרח ינבא אם תתקבלו או לא. אז אי אפשר באמת לקבוע כמה צריך בשביל להתקבל, אבל אפשר לקבל מושג. העצה הכי בטוחה שאני יכול לתת לכם היא קלישאתית להפליא אבל נכונה: תלמדו טוב למבחן, תשקיעו בו, תגשו אליו מוכנים ועם בטחון. זה מבחן חשוב מאוד, אבל כמו בתואר הראשון – לא שווה להשתגע ממנו. אתם לא חייבים להוציא 150 ואפילו לא 140. Do your best…

מהנסיון האישי שלי אני יכול לספר לכם שלא חייבים ציון בשמיים כדי להתקבל. בתואר השני למדו איתי אנשים שקיבלו 100 (סטיית תקן אחת מתחת לממוצע) והם מטפלים מצוינים. מצד שני, אני לא רוצה להגיד לכם לא ללמוד ולהשקיע במתא"ם – כי צריך. בכל זאת, מבחן חשוב ומשמעותי עבורכם.

איך לומדים למתא"ם
אף אחד לא יהיה מופתע לשמוע שקיימים קורסי הכנה למתא"ם. חיפוש זריז במנוע החיפוש האהוב עליכם ימצא לכם את מה שאתם מחפשים. תוכלו לקחת קורס מלא או להשיג את ספרי ההכנה ולהשתמש בהם. האמיצים יבחרו ללמוד לבד בעזרת חוברת ההכנה של המרכז הארצי לבחינות והערכה.
באתר "פסיכולוגיה עברית" מופעל פורום הכנה למתא"ם שבו תוכלו למצוא ספרים למכירה, טיפים שונים וכמובן לשוחח עם שותפיכם לטיפוס המפרך על ההר הזה.

בתקופה בה אני ניגשתי למתא"ם, היתה רק חברה אחד שהציעה קורס הכנה למבחן – פתרונות. החברה הוקמה על ידי פסיכולוגים וסטודנטים לפסיכולוגיה, כך שאפשר לסמוך על כך שהם יודעים על מה הם מדברים. אישית אני מאוד ממליץ על הקורס של פתרונות². הוא מאוד עוזר בטיפוס על הר המתא"ם. קודם כל כי הם עושים עבודה טובה ומעירים מרבצם דברים שהספקתם לשכוח, כמו מה זה בדיוק ניתוח שונות ואיך זה עובד, וכי הם ממקדים את העניין בעיקר, הרחק מהתפל. לאחרונה החלו האנשים של פתרונות להפעיל בלוג חביב על לימודי פסיכולוגיה, מה שמוסיף להם עוד כמה נקודות זכות.
מאז נפתחו עוד כמה קורסים, כמו בבית הספר האמריקאי, אך אני ממש לא מכיר את הקורסים כדי לחוות עליהם דעה. אם מישהו מהקוראים עשה אחד מהם, אשמח אם יספר על כך בתגובות.

שימו לב – שלא כמו הפסיכומטרי, המתא"ם נערך פעם אחת בלבד בשנה, בסביבות אוקטובר. תשתדלו לא לפספס את ההרשמה לבחינה כי אז תאלצו לחכות שנה שלמה כדי להבחן, מה שכמובן ידחה את כל סבב הקבלה שלכם לתואר השני. אם חשוב לכם להמשיך לתואר השני מיד לאחר התואר הראשון, מומלץ לעשות את המבחן בין השנה השניה לשלישית.

עד כאן לעניין המתא"ם. קשה להרחיב יתר על המידה בנושא כי הוא די ברור. מי שיש לו שאלות נוספות, ספציפיות או כלליות, מוזמן לשאול בתגובות. ומי שרוצה לחלוק חוויות מהמתא"ם שלו, מוזמן גם כן.

ולאן ממשיכים עכשיו? כיסינו בינתיים שני שלישים מהשילוש הקדוש של הקבלה לתואר השני בפסיכולוגיה: ממוצע התואר הראשון והמתא"ם. דרך ארוכה עוד לפנינו, כשאנו מתקרבים למשעול המתיש מכולם – הראיון האישי… כל זאת ועוד – בפוסט הבא.

מקור התמונה הגדולה | מקור התמונה הקטנה

1. בדקו את עצמכם: אם לא הבנתם את המשפט הזה אתם חייבים לרענן את הסטטיסטיקה שלכם
2. לספקנים: אין לי קשר לחברה או למישהו מעובדיה

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" אספר לכם על התהליך שנדרש לעבור מי שרוצה לעבוד כפסיכולוג בארץ, עם תיבול מהחוויות האישיות שלי. סדרה זו נולדה כשהבנתי שאין שום מקור אחיד ומקיף ברשת עבור מי שבאמת רוצה להכנס למקצוע ומתעניין לדעת מה נדרש ממנו. בפרקים הקודמים: מה זה אומר להיות פסיכולוג ; התואר הראשון

בפוסט הקודם דיברתי באופן כללי על התואר הראשון בפסיכולוגיה. איפה אפשר וכדאי ללמוד, ממה מורכב התואר (ובעיקר ממה לא) ומה כדאי ללמוד בחוג השני. הפוסט הזה יקח אותנו דרך אמצע התואר הראשון אל אחת מהחוויות המכוננות של כל פסיכולוג – הקבלה לתואר השני. מכיוון שמדובר בתהליך ארוך המכיל שתי משוכות עיקריות (המתא"ם והראיון האישי), הפוסט יתחלק לשלושה חלקים שיתפרסמו זה אחר זה.

מה יבקשו מכם כדי להתקבל לתואר השני
עד כמה שאני יודע, זה לא משנה באיזה מקצוע מדובר, על מנת להתקבל לתואר שני מה שנדרש מכם הוא ממוצע ברף מסוים. בפסיכולוגיה המצב שונה, תלוי במגמה אליה מנסים להתקבל. בעקרון, בכל חוג לפסיכולוגיה המציע תואר שני קיימות מספר מגמות לימוד. להלן רשימת המגמות לפי מוסד לימודים:

• אוניברסיטת תל אביב – קלינית, קלינית של הילד, פסיכוביולוגית, חברתית, קוגנטיבית, מסלול למדעי המוח, התנהגות וקוגניציה.
• אוניברסיטת בר אילן – קלינית, קלינית של הילד, שיקומית-קלינית, חברתית-ארגונית, ניסויית-מחקרית.
• האוניברסיטה העברית – קלינית, חינוכית וקלינית של הילד (משולבת), פסיכוביולוגיה, קוגניציה ומדעי המוח, נוירופסיכולוגיה יישומית, חברתית.
• אוניברסיטת חיפה – קלינית, קלינית חינוכית, תעסוקתית-ארגונית, קלינית-נוירופסיכולוגיה, קוגנטיבית וגורמי אנוש, פסיכוביולוגיה, חברתית.
• אוניברסיטת בן גוריון – קלינית ונוירופסיכולוגיה, קוגניציה ומוח, חברתית, ארגונית, חינוכית.
• המכללה האקדמית תל אביב יפו – קלינית, נוירופסיכולוגיה שיקומית, תעסוקתית, רפואית

(בנוסף, מכללת רופין פותחת מסלול לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית – אך נכון לעכשיו המסלול עוד לא קיבל אישור של המועצה להשכלה גבוהה)

באופן טבעי תנאי הקבלה משתנים ממגמה למגמה, לפי הכישורים הנדרשים כדי להצליח בלימודים בה. אבל, כדי לפשט, אפשר לומר שישנם שלושה פרמטרים לפיהם ישקלו אם לקבל אתכם ללימודים. הממוצע בתואר הראשון, ציון המתא"ם, היכרות אישית.

נתחיל מהממוצע

כל סטודנט בשנה א' לפסיכולוגיה יודע שאם הוא רוצה להתקבל לתואר שני כדאי שיהיה לו ממוצע גבוה. הממוצע הנדרש משתנה ממגמת לימודים אחת לשניה אבל מספר אחד מהלך קסם מעל כולם – 90. זהו הממוצע הנדרש (בדרך כלל) לקבלה לפסיכולוגיה קלינית. ומכיוון שלהערכתי לפחות מחצית מהתלמידים בתואר הראשון מגיעים עם כוונה להתקבל לתואר שני במגמות הקליניות – כולם בלחץ.
במידה מסוימת הלחץ הזה מוצדק. בשביל להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית (או קלינית של הילד), צריך קודם כל שממוצע הציונים בתואר הראשון (בחוג לפסיכולוגיה, לא בחוג השני) יהיה 90 ומעלה. יוצאות הדופן הן האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון שדורשת ממוצע 87. אז כן, בהחלט מומלץ להשקיע וללמוד כמו שצריך ולהוציא ציונים גבוהים במבחנים ובעבודות כדי להגיע לממוצע 90 לפחות. מצד שני, המלצה שלי – לא להתאבד על זה¹. אתם לא יודעים כמה פעמים ראיתי סטודנטיות (ואני מצטער על ההכללה, אבל אלו היו בעיקר נשים) שקיבלו ציון גבוה, 93 למשל, במבחן על חומר לא פשוט כלל והתבאסו כאילו השמיים נפלו על ראשן. לא רק זאת, הן טרחו לעשות מועד ב' במטרה לשפר את הציון. לשפר מ-93, כן? לדעתי זה מוגזם. ומיותר.

כי מה שאנשים לא בהכרח מבינים הוא שלא משנה כמה יש לך מעל 90 (או 87, או בכלל) – העיקר הוא שעברת את הרף הזה. כי בסופו של דבר, אם מול ראש המגמה שבה אתם חושקים ניצבת הבחירה בין שני אנשים, הוא לאו דווקא יעדיף את זה שהצליח להוציא ממוצע 96 על פני זה עם ה-91. נכון שחלק מהאוניברסיטאות (תל אביב, למשל) מכניסות את ציון התואר הראשון לשקלול, אבל כפי שתלמדו בפוסטים הבאים בסדרה, יש פרמטרים חשובים ומשפיעים יותר על סיכויי הקבלה. ציון התואר הראשון נועד בעיקר, למיטב פרשנותי, לעשות סינון מאוד מאוד ראשוני מול המוני הצובאים על הקבלה לתואר השני. והם באמת המונים.

אז המסקנה היא קודם כל לדעת מה ממוצע הרף המתבקש מכם. כאמור, זה תלוי במגמה ובמוסד הלימודים אליו תנסו להתקבל. ברגע שתדעו זאת, תתחילו לעבוד על זה. את הדרך להשיג את הממוצע הזה תמצאו בכוחות עצמכם – יש מי שאוהב ללכת לשיעורים ויש מי שטוב בלהשיג סיכומים, יש מי שחורש חודש לפני כל מבחן ויש מי שלומד בלילה שלפניו. זה לא באמת משנה, כל עוד תשמרו על הממוצע שאתם מחפשים וחשוב יותר – תשמרו על השפיות בדרך אליו.

זו היתה התחנה הראשונה בשילוש הקדוש של הקבלה לתואר השני. בפוסט הבא נגיע לתכל'ס האמיתי – המתא"ם.

מקור התמונה לפוסט

1. הא, איזה פסיכולוג יגיד לכם להתאבד?

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" אשפוך קצת אור על התהליך הנדרש ממי שרוצה לעסוק בפסיכולוגיה בישראל. בפוסט הפתיחה הסברתי על ההבדל בין פסיכולוג "סתם" לפסיכולוג מומחה וציטטתי את חוק הפסיכולוגים. בפוסט הזה אעסוק בתואר הראשון.

כל אמא יודעת שבלי תואר אי אפשר להסתדר בארץ הזו. אם בחרתם להיות פסיכולוגים, אין לכם ברירה אלא להתחיל בתואר הראשון. הפוסט הזה יעסוק בכל הנוגע לתואר זה: איפה, כמה ולמה.

איפה כדאי ללמוד פסיכולוגיה

לא מעט מוסדות להשכלה גבוהה מציעים תואר ראשון בפסיכולוגיה. כל האוניברסיטאות המציעות תואר ראשון (מלבד הטכניון) מכילות חוג לפסיכולוגיה. בנוסף, ניתן לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה בכל אחת מהמכללות הבאות (אם טעיתי או שכחתי מוסד מסוים, אנא תקנו אותי בתגובות):

• המרכז הבינתחומי הרצליה (תואר בפסיכולוגיה)
• המכללה האקדמית של תל אביב יפו (מדעי ההתנהגות)
• המסלול האקדמי של המכללה למנהל (מדעי ההתנהגות)
• המכללה האקדמית תל חי (תואר בפסיכולוגיה)
• המכללה האקדמית עמק יזרעאל (מדעי ההתנהגות)
• המכללה האקדמית יהודה ושומרון (מדעי ההתנהגות)
• המכללה האקדמית נתניה (מדעי ההתנהגות)
• המרכז האקדמי רופין (מדעי ההתנהגות)
• הקמפוס האקדמי – מכללת אחווה (תואר בפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר אילן)
• המרכז האקדמי פרס (מדעי ההתנהגות)

אני לא הולך להכנס להבדלים בין המוסדות השונים – פשוט כי אני לא בקיא בהם. באופן אישי אני יכול לספר על אוניברסיטת תל אביב, שבה למדתי אני. כך או כך, הלימודים הם פחות או יותר אותו דבר, עם הבדלים קטנים בין מוסד למוסד. הרי בסופו של דבר, כדי שהמועצה להשכלה גבוהה תכיר בתואר ראשון בפסיכולוגיה, תכנית הלימודים צריכה להיות מורכבת מאותם דברים ואין הרבה מקום למשחק.

לא פעם נשאלתי איפה כדאי לעשות את התואר הראשון כדי להתקבל לתואר השני. לצערי, אין לי תשובה מוסמכת לתת בנושא. אני רוצה להגיד שזה לא באמת משנה איפה עושים את התואר הראשון בתנאי שעושים אותו טוב, מקבלים ציונים גבוהים ומתמקצעים בחומר. מצד שני, אנשים רבים מניחים שמכיוון שתואר שני עושים באוניברסיטה, עדיף ללמוד באוניברסיטה ולא במכללה, כי זה נראה יותר טוב. האם זה נכון? לא בהכרח. אני אישית מכיר מישהי שלמדה באחת המכללות שצוינו ברשימה למעלה והתקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מצד שני, שאר השותפים שלנו ללימודים היו מאוניברסיטאות – האם הסטטיסטיקה מנצחת? אין לי תשובה. מה דעתכם? אם מישהו רוצה לתרום מנסיונו, אני אשמח שיעשה זאת דרך התגובות.

מה לומדים בתואר הראשון

מבחינת החוויה האישית שלי ושל שותפיי לספסל הלימודים, אפשר לומר שלומדים בתואר הראשון המון דברים, אבל אף אחד מהם הוא לא מה שאתה מצפה ללמוד. במיוחד לא אם אתה מפנטז על הקליניקה הפרטית שתהיה לך ביום מן הימים.
למה הכוונה?

ובכן, כידוע לכם, אוניברסיטאות הן מוסדות מחקר. הסגל האקדמי מחלק את זמנו בין הוראה לבין המחקר האישי. באופן טבעי, אוניברסיטאות מעוניינות להכשיר את הדורות הבאים של החוקרים. לא בכדי השמות של הפקולטות מתחילים (לרוב) במילה "מדעי". לא נדון בהבדלים בין מדעים "קשים" כמו פיזיקה ומתמטיקה למדעים "רכים" כמו סוציולוגיה, מדע המדינה וכן, גם פסיכולוגיה¹ – אתם מוזמנים לתרום את שני הפזוס שלכם בתגובות. פשוט נצא מנקודת הנחה שהפסיכולוגיה באקדמיה בהחלט תופסת את עצמה כתחום מדעי העושה שימוש בכלים מדעיים, וככזו, היא מעוניינת להכשיר את הסטודנטים שלה בהתאם.

כולם רוצים להיות מדעיים מקור תמונה

מה זה אומר בתכל'ס? זה אומר שלומדים המון, אבל המון סטטיסטיקה. כן כן. אם יש לכם פוביות ממתמטיקה ונוסחאות, זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד עם זה. בזמנו עשיתי חישוב וגיליתי שמתוך 60 שעות סמסטריאליות שנדרשו ממני לקבלת תואר בפסיכולוגיה, 12 היו לטובת קורסי חובה בסטטיסטיקה. 12 מתוך 60. זה עשרים אחוז, כן?
אבל שזה לא ירתיע אתכם ויגרום לכם לוותר על הלימודים. זה לא כזה מסובך ואפשר בהחלט להתמודד עם זה. בסך הכל לא מדובר בסטטיסטיקה ברמה סופר-מסובכת. וגם לא צריך ידע מתמטי מיוחד. והכי טוב, אפשר לשכוח הכל אחרי המבחן ולהיעזר בעתיד ביועצים סטטיסטיים (לא שמעתם את זה ממני).

אתם בטח שואלים את עצמכם, אם חמישית מהתואר מורכבת מסטטיסטיקה, מה עם כל שאר השעות? האם פרויד לא נכנס לשם? האם מחלות הנפש לא מוצאות שם מקום? התשובה היא שכן, הם בהחלט מגיעים לשם – אבל במינון קטן יחסית.
בתואר הראשון מגלים שפסיכולוגיה זה לא רק כורסאות, הנהונים ופירוש חלומות. כאן מגלים לראשונה את האמת המחרידה שפסיכולוגיה הוא עולם עצום ומלא כל טוב (?) המכיל תחומים שלא חשבתם עליהם בכלל כשראיתם "בטיפול". ואת התחומים האלו לומדים מרבית מהתואר. הנה כמה טעימות.

פסיכולוגיה קוגנטיבית – תחום העוסק בתהליכים הנפשיים של התפיסה והחשיבה – או בלעז, הקוגניציה. הקורסים בפסיכולוגיה קוגנטיבית יפגישו אתכם עם נושאים שתמיד חלמתם עליהם כמו המבנה האנטומי של האוזן או העין ונפלאות האשליות האופטיות.

פסיכולוגיה חברתית – עוסקת בתהליכים העוברים על הפרט כשהוא בתוך חברה או קבוצה, ועל התהליכים העוברים על קבוצות (קטנות, כי צריך להשאיר מקום לסוציולוגים). שם תלמדו איך הרוב משפיע על החלטות המיעוט (ולהפך) או מתי ומדוע אנשים עוזרים לזרים ברחוב ומתי לא. האמת? תחום מאוד מעניין לדעתי ותלמדו שם על הרבה ניסויים משעשעים או מחרידים.

פסיכולוגיה פיזיולוגית – אם המתמטיקה מהסטטיסטיקה לא עשתה לכם את זה, הנה המקום לפגוש את הביולוגיה. כאן תלמדו על המבנה של מערכת העצבים מרמת המוח כולו לרמת התא הבודד, איך עוברים המסרים בין תא לתא, איך מבטאים את המילה נוירומודולטור, ובגדול תנסו להבין איך מתוך ערבוביית התאים האלו נוצר מה שאנחנו קוראים לו "נפש".

הבנתם את הרעיון? אתם תלמדו בתואר הזה הרבה דברים שחלקם יהיו מאוד מעניינים וחלקם, איך לומר, לא. תלמדו גם על מחלות נפש, על תיאוריות של הנפש והאישיות, על פרויד וחבריו. אבל זה די טובע בבליל הדברים האחרים. האם זה מה שקיוויתם לו? לא בהכרח. האם זה טוב? כן ולא.

למה בכלל לומדים את כל הדברים האלו ולא נותנים לנו ללמוד את התכל'ס הטיפולי שאנחנו רוצים?
פשוט מאוד. מטרת התואר הראשון היא לחשוף אתכם לעולם הגדול הזה שנקרא פסיכולוגיה. במידה מסוימת אפשר לומר שהמטרה היא להראות לכם שפסיכולוגיה זה לא רק כורסאות מטופלים או פירושי חלומות – אלא תחום מאוד גדול שמקיף אותנו מכל עבר, בכל יום ויום. חלקכם יתאהבו בתחומים שלא חשבתם עליהם בכלל וימשיכו לעסוק בהם בעתיד. חלקכם לא. זה הכל טוב ויפה. תחשבו על זה כעל ארוחת טעימות שבסופה תוכלו להחליט מה היה הכי טעים ולהזמין ממנו את המנה העיקרית.

מה ללמוד עם פסיכולוגיה – חוגים משולבים

שמתם לב ודאי שברשימת המכללות רשמתי ליד רובן בסוגריים את הביטוי "מדעי ההתנהגות". המשמעות היא שהתואר שמקבלים הוא לא תואר בפסיכולוגיה אלא תואר במדעי ההתנהגות, המשלב מספר תחומים שהפסיכולוגיה היא אחד מהם (האחרים הם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה). בכלל, אני לא מכיר כמעט מוסדות המאפשרים ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה בלבד. אני למדתי באוניברסיטת תל אביב. שם הלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה חייבים לעשות זאת במסגרת תואר דו-חוגי: יש לבחור חוג נוסף שיילמד במקביל לפסיכולוגיה. חלק גדול מהאנשים עושים את השילוב הבנאלי ולומדים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, אבל זו לא חובה.

וזה חלק מהכיף הגדול של הלימודים באוניברסיטה – השילובים. תחשבו על זה – זו אחת ההזדמנויות היחידות והאחרונות שיהיו לכם ללמוד מה שבאמת מעניין אתכם, ולא רק מה שאתם צריכים כדי להתמקצע. זו הזדמנות פז לפתוח את הראש, להרחיב אופקים ולטעום עולמות חדשים. אני מכיר אנשים שלמדו פסיכולוגיה ומחשבים, פסיכולוגיה וספרות, פסיכולוגיה ופילוסופיה – אפילו פסיכולוגיה ולימודי מזרח אסיה. למה לא בעצם? מי שאוהב פיצה יודע כמה ששילובים זה אדיר ואין כמו ללמוד תחומים שונים ולמצוא את הקשרים ביניהם.

ובכל זאת, לא פעם נשאלתי מה כדאי ללמוד בחוג השני, כדי להצליח יותר להתקבל לתואר שני ולהצליח בו. התשובה שלי לכולם היתה זהה: "מה מעניין אתכם?". בסופו של דבר אני באמת מאמין שאדם צריך ללמוד מה שהוא אוהב ונהנה ממנו, מה שמעורר אצלו את התשוקה ללמידה. במיוחד אדם שכבר נסגר פחות או יותר על המסלול המקצועי שהוא מעוניין בו. תרגישו חופשיים ללמוד בחוג השני מה שעושה לכם את זה. אני לא חושב שיש שילוב הכרחי כדי להצליח טוב יותר להתקבל לתואר השני או כדי להיות פסיכולוג יותר טוב. זה היופי בפסיכולוגיה – היא מגוונת ודינאמית. אם מחשבים וטכנולוגיה עושים לכם את זה, לכו על זה – אני בטוח שתוכלו למצוא את נקודות הממשק בין התחומים ולהפוך את הקריירה שלכם ליותר מעניינת ויותר "שלכם". הפסיכיאטר ירדן לוינסקי עושה את זה בצורה מעוררת הערכה. אם אתם מתים על ספרים או אוהבים לכתוב, תעשו תואר בספרות בתור החוג השני. זה יעשיר אתכם ותאמינו או לא, יעניק לכם כלים שיעזרו לכם גם כפסיכולוגים. אני ממליץ באמת לבחון את האפשרויות השונות, לקרוא קצת את התיאורים של הקורסים השונים ולראות מה מדגדג לכם בתאים האפורים. אני באופן אישי בחרתי ללמוד במסלול ייעודי ללימודי פסיכולוגיה וביולוגיה המתמקד במדעי המוח, כי עניין אותי ללמוד את החיבור בין העולם המרחף לעתים של הנפש לבין העולם הארצי יותר של הגוף והחומר. האם זה יהפוך אותי לפסיכולוג טוב יותר ממי שלמד פסיכולוגיה והיסטוריה? לא. רק לאחד שיותר מודע ומבין את התהליכים המתרחשים בין עולם הגוף ועולם הנפש.

קטנה לקראת סיום: אומרים שסטודנטים לפסיכולוגיה הם רעים, אגואיסטים ותולשים דפים מספרים בספרייה.
יש הרבה מיתוסים סביב סטודנטים בכלל וסטודנטים לפסיכולוגיה בפרט. אומרים שמדובר באוכלוסייה של אנשים אינטרסנטים ומרושעים שדואגים רק לתחת של עצמם, לא נותנים אחד לשני לצלם חומר או לקבל סיכומי שיעור והכי גרוע – תולשים את הדפים החשובים בספרים מהספרייה כדי שלאחרים לא יהיה.
כדרכם של מיתוסים, מדובר בבולשיט עם גרעין מסוים של אמת. כל סטודנט לפסיכולוגיה יודע שאם הוא רוצה סיכוי להמשיך לתואר שני, הוא חייב לשמור על ממוצע ציונים מאוד גבוה. בדרך כלל מדובר על ממוצע 90 לפחות. זה לא קל להגיע לממוצע הזה ולא קל לשמור עליו במשך שלוש שנות לימודים (לפחות). העובדה הזו מאיימת על הרבה אנשים, במיוחד כאלו הלחוצים מטבעם, ובהחלט יש מי שהופך להיות בהמה בעקבות זאת. לא חסרים סטודנטים לחוצים שמשתיקים כל שאלה שעולה באיזו הרצאה ולא קשורה בדיוק לחומר למבחן, או קונים את כל המרקרים בחנות "דיונון" וכן הלאה. אבל לא כולם כאלו – יהיה בסדר. בסופו של דבר, סטודנטים לחוצים יש בכל פקולטה והדבר האחרון שצריך להשפיע על הבחירה מה ואיפה ללמוד הוא הפחד מפני סטודנטים משוגעים.

עד כאן בעניין התואר הראשון. יש לכם שאלות נוספות? או שאתם מעוניינים לחלוק את החוויות שלכם מהלימודים או טיפים מנצחים? השאירו הכל בתגובות, ואל תשכחו לבקר בפוסט הבא שבו נתחיל לדבר על המשוכה הבאה בדרך אל הספה – תהליך הקבלה לתואר השני.

1. יהיו מי שיטענו שאלו הם בכלל לא מדעים

מזל טוב, החלטת להיות פסיכולוג. בחרת כיוון, קריירה. החלטת שאתה רוצה לבלות את חייך על כורסה נוחה, ולהקשיב. אולי בחרת במקצוע הזה כי התאהבת בדמות של אסי דיין ב"בטיפול". יכול להיות שהבחירה נבעה דווקא משיקולים כלכליים ואגדות על מאות שקלים להנהון של שעה¹. יכול להיות שאת ממש רוצה לעזור לאנשים. וגם יכול להיות שאתה בעצמך אדם נוירוטי ודי מסובך והלכת ללמוד פסיכולוגיה כדי למצוא פתרון לבעיות של עצמך.
תהא הסיבה אשר תהיה – זו הבחירה שלך. ואני מברך אותך על כך. ברוך הבא למועדון הסטודנטים לפסיכולוגיה. מה שאתה ואת לא יודעים עדיין, הוא שחברותכם במועדון תהיה ארוכה ורבת תלאות, ופשוט לא סיפרו לכם על זה.
בדיוק בשביל זה אני פה.

אתם מבינים, כולם יודעים מה צריך בשביל להפוך לעורך דין. עושים תואר במשפטים, מסיימים סטאז', עוברים בחינות לשכה והופ! כל מה שנשאר זה לקנות פאה מצחיקה. וכולם גם יודעים מה צריך בשביל להפוך לרופא. מתקבלים איכשהו ללימודי רפואה, טוחנים שש שנות לימוד ועוד שנת סטאז' ומתחילים לטחון את שנות ההתמחות. קשה קשה, אבל לפחות אתם יודעים למה אתם נכנסים.

בפסיכולוגיה, לעומת זאת, זה לא עובד ככה. לא ברור למה, אבל משום מה רוב הסטודנטים הנרשמים לתואר ראשון בפסיכולוגיה עם מטרה להיות פסיכולוגים בסופו של דבר לא יודעים בדיוק מה התהליך המצפה להם. הרוב יודע שחייבים לעשות תואר שני. אבל לא כולם יודעים מה נדרש בשביל להתקבל לתואר השני, או ממה הוא מורכב. וכמה מכם באמת יודעים שאחרי התואר השני הדרך לניקה הפרטית עוד ארוכה, ארוכה מאוד?

ובכן, לא עוד! בסדרת הפוסטים הזו אנסה לשפוך מעט אור על עולם הפסיכולוגיה, ובמיוחד הפסיכולוגיה הקלינית. כל הידע שאביא כאן מבוסס על נסיוני האישי במערכת ועל נסיונם של אחרים. באופן טבעי, סדרת פוסטים זו מיועדת לסטודנטים לעתיד או בהווה, אך לא מן הנמנע שגם שאר הקוראים ימצאו פה דבר מה או שניים מעניינים.
(הערה: הטקסט הבא כתוב בלשון זכר, אך מיועד מן הסתם גם לבנות המין היפה)

אז מצאו לכם כורסה נוחה, הכינו כוס קפה – אנחנו יוצאים לדרך.

מיהו פסיכולוג?

בארץ, לא נדרשת "תעודת מטפל" כדי לקרוא לעצמך מטפל. החוק, כנראה, סומך על השכל הישר של הציבור שידע להבחין בין אדם בעל ידע, נסיון ואחריות לבין אדם שהסמיך עצמו מטעם עצמו. באופן תיאורטי, כל אדם יכול לקום בוקר אחד ולהציע את שירותיו כמטפל. לא בכדי יש סביבנו המון "מטפלים ב…" (פרחי באך/אנרגיות/אבנים/מחטים וכו'). אגב, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא בהכרח מזלזל במטפלים שונים – לצורך הדיון גם רופא לב בכיר הוא "מטפל בבעיות ומחלות לב בעזרת מדע הרפואה המודרנית". החוק, למיטב ידיעתי, פשוט לא מגדיר מהו טיפול. אותו דבר נכון לגבי מושג ה"ייעוץ" שגם הוא משהו שפסיכולוגים עושים. כל אחד יכול להיות יועץ.

למה, אם כך, אני לא יכול להחליט יום אחד שאני פסיכולוג ולהציע טיפול פסיכולוגי לכל דורש? כי יש תחומים שבהם החוק מכיר כאסכולות מקצועיות ודורש מהעוסק בהן לעבור הסמכה מטעם גוף המוכר על ידי המדינה. ככה זה אצל רופאים, משפטנים – וגם ביניהם פסיכולוגים.

החוק בישראל מגדיר מהו עיסוק בפסיכולוגיה בצורה מדויקת: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג".

החוק מגדיר פסיכולוג כ"אדם הרשום בפנקס הפסיכולוגים או בעל היתר". אוקיי, זו כבר התקדמות. אך מהו אותו פנקס גדול בו נרשמים הפסיכולוגים ואיך נרשמים בו?

פנקס הפסיכולוגים הוא רשימה שמתחזק משרד הבריאות ובה זכאי להרשם מי שסיים תואר שני ומעלה בפסיכולוגיה במוסד המוכר על ידי המדינה להעניק תואר כזה (בארץ או בחו"ל). המסקנה, עד כה, שכדי להיות פסיכולוג, ולא רק כדי להיות פסיכולוג, אלא כדי להציג את עצמך כפסיכולוג (וזה חשוב), צריך לסיים תואר שני בפסיכולוגיה. זה נכון, אבל זה מטעה. כי זה שאתה פסיכולוג לא אומר שאתה רשאי לבצע טיפול נפשי – העניין שלשמו התכנסנו כאן. וכאן הנקודה שאתם בדרך כלל לא יודעים כשאתם מתחילים ללמוד פסיכולוגיה – כדי להיות פסיכולוג קליני – כזה שיושב בקליניקה ומעניק טיפול נפשי – חייבים לבצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית.

כמה מילים זריזות על התמחות, שעוד ידובר בה בהמשך. עולם הפסיכולוגיה הוא עולם עצום. ממש עצום. יש בו תחומים ותתי-תחומים ותתי-תתי-תחומים מלוא החופן. לראשונה תתקלו באמת המרה הזו בתואר הראשון, אבל נגיע לשם בקרוב. לעניינו נציין רק שבארץ המחוקק הגדיר תחומי מומחיות שונים בפסיכולוגיה. מי שסיים תואר שני יכול לקרוא לעצמו פסיכולוג אבל זה לא באמת אומר כלום, כי אסור לו לעשות עם זה שום דבר בעל משמעות, כמו לבצע אבחון פסיכולוגיים, להעניק טיפול נפשי וכדומה. כדי לעשות את כל אלו, יש לסיים תקופת התמחות ולקבל תואר פסיכולוג מומחה. כל פסיכולוג צריך לבחור מה התחום בו הוא רוצה לעסוק ולבצע התמחות בהתאם. חשקה נפשכם לבסס קריירה על עזרה לפגועי מוח בתהליך השיקום שלהם? תצטרכו לעשות התמחות מסוג אחד. יותר מעניין אתכם לעזור לילדי הגן ובית הספר בתוך מערכת החינוך? זה סיפור אחר. שישה סוגי התמחות יש בארץ, ועליהם עוד נדבר בהמשך. בינתיים אסתפק בלהסביר שאם אתם רוצים להיות פסיכולוגים "קלאסיים", דהיינו מה שכולם מכירים מסרטים/ספרים או מהנסיון האישי, אתם צריכים לסיים התמחות קלינית. לפי החוק: "לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני".

אני חושב שזה מקום טוב לסיים בו, לעת עתה. לסיכום – סקרנו את ההבדלים בין פסיכולוג למי שאינו פסיכולוג ובין פסיכולוג מומחה למי שאינו מומחה. עכשיו אנחנו יודעים שכדי לעסוק בפסיכולוגיה בישראל בישראל חייבים לסיים תואר שני בפסיכולוגיה ולבצע התמחות מתאימה. אבל נתחיל בהתחלה – התואר הראשון. ועל כך – בפוסט הבא בסדרה.

1. ולא סתם המילה אגדות נבחרה כאן