ובכן, לא ממש יוצא לי לכתוב בבלוג הזה לאחרונה. קורה. באוגוסט התחלתי את ההתמחות הקלינית שלי ואני די עסוק עם כל התהליך הזה של להפוך פתאום להיות פסיכולוג, לטפל באנשים, לעשות אבחונים, להתמודד עם סיפורים-שלא-נדע ובתוך כל זה להשאר שפוי. אבל זה לא אומר שלא מתרחשים כמה דברים מעניינים בעולם הפסיכולוגיה. בפוסט הזה אביא כמה לינקים על התרחשויות מעניינות בארץ ובכלל.

הרפורמה בבריאות הנפש מתקדמת בצעדי ענק
הרפורמה בבריאות הנפש, על רגל אחת, היא תהליך שאמור להעביר את האחריות לטיפול הנפשי ממשרד הבריאות לקופות החולים. כיום, אנשים שפונים לשירותי פסיכולוגיה ציבורית עושים זאת דרך תחנות לבריאות הנפש שמתחזק משרד הבריאות. שם הם עוברים תהליך קבלה למרפאה ומותאם להם טיפול מתאים. במסגרת הרפורמה (שהיא תולדה של חוק הבריאות הממלכתי שהעביר את האחריות הרפואית לקופות החולים כבר ב-1995), קופות החולים יקבלו מימון מהממשלה על מנת להקים ולתחזק מערכי טיפול נפשי ומשרד הבריאות יהיה הרגולטור של זה, או משהו כזה. בלי להכנס לכל הפרטים כרגע, מדובר ברפורמה שנויה במחלוקת שיש לעשותה עם המון זהירות. אני לא חושב שאסור לעשות אותה, אני חושב שצריך לעשות אותה נכון. בגלל המחלוקות (ובגלל שהמדינה לא באמת מתאמצת לקדם את זה כל הזמן הזה) הנושא תקוע כבר המון זמן בועדות הכנסת ולא הבשיל לכדי חקיקה. אז עכשיו לממשלה נמאס והיא החליטה להעביר את הרפורמה לא דרך חקיקה, אלא באמצעות צו ממשלתי.

התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית פרסמה הבוקר הודעה לעיתונות בנושא.

מעניין לראות איך זה יתפתח.

טיפול בדכאון עמיד לתרופות
דכאון היא אחת המחלות הקשות ביותר של תקופתנו. יותר ויותר אנשים לוקים בדכאון, כמות מרשמי התרופות האנטי-דכאוניות שיוצאים מדי שנה בארצות הברית בלבד היא אדירה ואנשים רבים מדברים על דכאון כעל המגיפה של המאה ה-21. אבל דרמטיות בצד, אין ספק שדכאון היא מחלה קשה ומורכבת שלעתים מאוד לא קל לטפל בה. נכון, יש טיפולים פסיכולוגיים שמראים יעילות. נכון, יש תרופות אנטי-דכאוניות (אם כי לא פעם ולא פעמיים מתברר שהן לא הרבה יותר טובות מפלסבו). אבל יש אנשים שהדכאון שלהם כל כך חמור, עד שהם לא מגיבים לטיפול תרופתי. במחקר שהתפרסם לאחרונה, עולה כי טכניקה הנקראת Deep Brain Stimulation עשויה להועיל לאותם חולים. בטכניקה זו משתילים אלקטרודות במוחו של המטופל, באיזורים ספציפים, והאלקטרודות מופעלות באופן קבוע, כמו קוצב לב.

לסיום: סרט
הלינק האחרון הוא לא ממש אירוע חדשותי/מחקרי מעולם הפסיכולוגיה, אלא פשוט סרט שנזכרתי בו. לפני 66 שנים יצא סרטו של אלפרד היצ'קוק, Spellbound. בכיכובם של אינגריד ברגמן וגרגורי פק, זהו מותחן שנטוע עמוק בעולם הפסיכואנליזה. אם יש לכם שעה וארבעים חמש דקות פנויות, זו צפייה מהנה מאוד. אפשר לצפות בסרט אונליין כאן.

כבר שבועיים שהארץ מתמלאת ברוחות של שינוי. זה מרגש, באמת. סוף סוף אנשים יוצאים, בהמוניהם, מהבית לרחובות כדי לומר שדי, נמאס. בהתחלה נמאס מעלויות הדיור, ועכשיו נמאס מכל כך הרבה דברים שכולם – לדעתי – קשורים זה לזה בעבותות של יוקרה. החיים פה יקרים מאוד, ולא באופן פרופורציונלי ליכולת ההשתכרות. וכך, מי שממש יש לו הרבה נהנה מהכל, ומי שיש לו קצת נאלץ לכרוע תחת הנטל. על מי שאין לו בכלל כבר לא מדברים.

כשהמאבק התחיל הסתכלתי מהצד בעינים נפעמות. לא הלכתי לבקר ברוטשילד, לא עברתי לאוהל. כן הלכתי להפגנה הגדולה והמרשימה במוצאי שבת (מחר יש עוד אחת – תבואו?). אבל אמש הייתי שם, כחלק מהתעוררות של המתמחים בפסיכולוגיה שהחליטו להצטרף למאבק.

כמו שאני רואה את זה, המאבק של המתמחים בפסיכולוגיה מכיל שתי פנים הקשורות זו לזו:
ראשית, המאבק הוא אישי ונוגע לתנאי העבודה כמתמחים. זה מתחיל מכך שקשה מאוד למצוא מקומות התמחות (בעיקר התמחות קלינית) וממשיך לכך שאחרי שכבר מוצאים מקום, העבודה היא על הנייר חצי משרה, אך בפועל עובדים יותר ומקבלים פחות. מתמחה ממוצע בפסיכולוגיה הוא אדם בשנות השלושים בחייו, אחרי לפחות 5 שנות לימודים של תואר ראשון ושני). זה לא גיל שאפשר להסתדר בו עם משכורת של 2,500 ש"ח לחודש.

שנית, זה מאבק ציבורי. ואסור להפריד בין השניים. השירות הפסיכולוגי הציבורי בארץ נמצא במצב רע. היעדר תקציבים מתאימים הולך ומייבש את התחנות לבריאות הנפש שמטרתן להעניק לכל אזרח טיפול פסיכולוגי בחינם (או ממש בזול). היעדר התקציבים מתבטא גם בכך שאין מתמחים, אך גם במקומות נוספים כמו איכות המרפאות (כולל ציוד) והשכר שמקבלים פסיכולוגים מומחים שעובדים במרפאות. שלא לדבר על זמני ההמתנה הארוכים שהמטופלים נאלצים לסבול. כל זה פוגע מן הסתם בשכבות החלשות, קודם כל, ואחר כך גם בשכבות מעמד הביניים שלא תמיד יכולות להרשות לעצמם לפנות לטיפול פרטי.

אלו הם שני צדדי המאבק, וכאמור, לדעתי, הן קשורות ומשלימות זו את זו. אני שמח לראות שסוף סוף גם המתמחים בפסיכולוגיה התעוררו והצטרפו למחאה הכללית שקמה פה, וסקרן לראות מה יקרה בהמשך.
מי שמעניין אותו לדעת עוד על המאבק יכול להצטרף לעמוד בפייסבוק וכמובן לבוא לבקר במאהל המתמחים שנמצא ברוטשילד פינת נחמני. במאהל ניתן לפגוש סטודנטים לתואר שני, אנשים שסיימו תואר ומחפשים המתחות וגם מתמחים, כמוני, ולשמוע קצת על החיים במסלול הזה. במאהל מופעל גם אוהל שבו מתמחים מעניקים שיחות תמיכה לציבור הרחב ובעיקר ליושבי המאהלים.

אתמול גם פורסם נייר עמדה של המאבק, ואני מביא אותו להלן:

מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים על היכולת לטפל במגזר הציבורי
אנחנו, ציבור המתמחים בפסיכולוגיה, מצטרפים להתעוררות החברתית בישראל הדורשת צדק חברתי. כמתמחים בשרות הציבורי אנו עובדים בתת תנאים על מנת לספק טיפול, סיוע ויעוץ לאוכלוסיה שידה אינה משגת לקבל טיפול פסיכולוגי במגזר הפרטי.
מצב המתמחים בפסיכולוגיה מייצג בצורה הבוטה ביותר את תחלואיה וגסיסתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית, ועל כך אנו נאבקים.
1. הממשלה במשך שנים רבות מנסה להסיר מעצמה אחריות על מערכת בריאות הנפש הציבורית במגמה להפריטה ולהעביר את האחריות לאנשים או מוסדות פרטיים (בדומה למדיניות בסקטורים ציבוריים אחרים כגון, שרותי הרווחה, מכבי אש, תקשורת וכד'). תקציבים זעומים וקיצוץ בתקנים, יוצרים מצב בו מחד אנשים רבים הזקוקים לסיוע נפשי לא מצליחים לקבלו, ומאידך פסיכולוגים מתמחים רבים המבקשים לעזור לאנשים אלו מנוצלים באמצעות תנאי העסקה מחפירים.
א. ייבוש התקציבים והתקנים יוצר מצב מעוות (אך בר תיקון!) בו אנשים רבים בציבור הזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו בגלל העדר כוח עבודה, וזאת למרות שכוח עבודה זה קיים! פסיכולוגים, מסיימי תואר שני, ממתינים להתמחות חודשים ארוכים (כ 79% מהמתמחים מוצאים מקום התמחות עד שנה מתחילת זמן החיפוש וכ 21% מהמתמחים מוצאים מקום רק לאחר יותר משנה ).
2. כל המתמחים הינם אקדמאים בעלי תואר שני לפחות. רובנו בשנות השלושים לחיינו, חלקנו עם משפחות צעירות, וכולנו נאבקים לקיים את עצמנו במשך ארבע שנות ההתמחות. תנאי העבודה שלנו מבזים ובלתי אפשריים:
א. שכר של מתמחה נע בטווח של 2000 ₪ (ולעיתים אף פחות מזה) לערך ועד 3500 ₪ כשהרוב מרווחים כ 2500 ₪ לחצי משרה.
ב. המתמחים עובדים כ- 6 שעות שבועיות מעבר לאחוז המשרה שנקבע עבורם. מדובר עבור המרבית המוחלטת של המתמחים שעובדים ב-30 אחוז שעות עבודה נוספות ללא תגמול. בהתחשב בשכר הנמוך עד מאוד של המתמחים ובגילם זהו נתון מטריד הדורש התערבות של כלל הגורמים במשרד הבריאות האמונים על תהליך ההתמחות.
חשוב לזכור:
• פסיכולוגים מתמחים מהווים את עיקר כוח העבודה בשירות הציבורי שנועד לתת טיפול לאוכלוסיה כולה ולא רק למי שיכול לשלם מאות שקלים לשעה!
• המתמחים קורסים תחת הנטל, אינם מצליחים להתקיים בכבוד, ועל כן אינם יכולים להעניק את הטיפול האופטימלי לפגועי נפש ואנשים הסובלים ממצוקה נפשית.
• אנו מוחים כנגד מציאות זו וחותרים לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית הממשלתית המזניחה את מערך בריאות הנפש ובכלל זה את ציבור המתמחים בפסיכולוגיה.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן סרט לשבת. פעם היתה לי פנטזיה כזו שבכל יום שישי אפרסם כאן איזשהו סרט הקשור לפסיכולוגיה, התנהגות, חקר המוח וכדומה. אבל זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע והתמסמס בין שאר הדברים שאני מנסה לעשות. אבל עכשיו נתקלתי בציוץ של הבלוגר מו קוסטנדי (שכותב בלוג מרתק ופופולארי מאוד על חקר המוח) שמפנה לסרט The English Surgeon. זהו סרט של הבי.בי.סי המביא את סיפורו של ד”ר הנרי מארש. מארש הוא מנתח מוח בריטי שבתחילת שנות התשעים ביקר באורקאינה והזדעזע ממצב הרפואה שם. הרופאים נאלצים להתמודד עם חסמים בירוקרטיים ובעיקר עם ציוד מיושן וידע ונסיון שאינם מספקים ומי שנפגע, מן סתם, הם החולים. מאז ועד היום הוא נוסע באופן קבוע לאוקראינה ומבצע ניתוחי מוח באמצעים הקיימים (כולל שימוש במקדחה ידנית).

נכון שזה לא ממש סרט על פסיכולוגיה, אבל הוא כן נוגע ברפואת המוח שנוגעת לתחום. ובסופו של דבר, זהו סרט על חמלה אנושית והרצון לעזור למי שבאמת צריך שיעזרו לו. ובסופו של יום, בשביל זה אנחנו במקצוע הזה, לא?

הנה וידאו שהוכן על ידי דניאל ברק וטל שוויגר ממקאן-אריקסון עבור ארגון ה-OCD הבינלאומי:

קצר, נכון?

הרעיון העומד מאחורי הסרטון יפה ומעניין. הוא קצר מכדי שתספיקו באמת לקרוא את הכתוב, וכדי שתוכלו לקרוא תצטרכו להקליק שוב ושוב על כפתור הנגינה ולראות את הסרט מחדש (או לעצור אותו ממש מהר). בדרך זו מבקשים יוצרי הסרט לתת לגולש תחושה של לפחות חלק אחד מהחיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, או OCD.

כאמור, הרעיון יפה וחשוב. אני בעד להעלות את המודעות להפרעות ומחלות נפשיות אצל מי שאינם סובלים מהן. אבל לדעתי הסרטון הזה מפספס נקודה מהותית ב-OCD. היופי הוא שאפשר לנצל את הפספוס הזה כדי להאיר את אותה נקודה.

הסרטון מנסה להדגים לגולש איך זה מרגיש לחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אחד התסמינים המוכרים ביותר של הפרעה טורדנית-כפייתית הוא ביצוע כפייתי של פעולות. הדוגמה הכי מוכרת היא רחיצת ידיים חוזרת ונשנית. דוגמה אחרת היא לכבות ולהדליק את האור שוב ושוב. אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "הכי טוב שיש" שבמרכזו סופר הסובל מ-OCD:

אבל יש הבדל משמעותי בין לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ב-OCD לבין הרצת הסרט שוב ושוב כדי לראות מה כתוב בו. כשאתם, הצופים, מריצים את הסרט שוב ושוב כדי להצליח לקרוא את כל הטקסט, אתם עושים זאת מכיוון שבפעם הראשונה לא הספקתם לקרוא. וכך גם בפעם השניה ושלישית וכן הלאה. בכל פעם אתם קופצים עם העין לסוף החלק שכן הצלחתם לקרוא וכך מצליחים לקרוא את הכל. וברגע שקראתם את כל המשפט, אפשר לשכוח מהסרט, לסגור את החלון בו הוא נמצא ולהמשיך הלאה.

לא כך הדבר כשמדובר בפעולה כפייתית. כאשר אדם בעל OCD מדליק ומכבה את האור עשר פעמים לפני שהוא יוצא מהבית, הוא לא עושה זאת משום שפעם הראשונה הוא לא הצליח לכבות את האור כמו שצריך. ואחרי שיעשה זאת עשר פעמים, יכול להיות שהוא יחוש את הצורך לעשות זאת עוד עשר פעמים. גם האדם שרוחץ את ידיו שוב ושוב לא עושה זאת כי הפעם הראשונה לא הצליחה או לא השאירה אותו מספיק נקי.

כל זה נוגע באחד המאפיינים הבולטים ביותר של OCD לעומת הפרעות נפשיות אחרות. זוהי הפרעה שהינה אגו-דיסטונית, זאת אומרת שהאדם מזהה שההתנהגות שלו (והמחשבות הטורדניות גם) הינה מוגזמת או מוזרה. האדם שרוחץ את ידיו באופן בלתי פוסק יודע שאין בזה צורך. הוא יודע שמספיקה פעם אחת, אבל הוא עדיין חש צורך בלתי נשלט להמשיך ולרחוץ את הידיים. למעשה, אם האדם מתנהג כך ולא מזהה את המוּזרות וההגזמה שבפעולותיו הוא לא יאובחן עם OCD¹.

אם כך, הסרטון שבתחילת הפוסט יכול להעביר אולי את ההרגשה הבסיסית של הצורך בללחוץ שוב ושוב על כפתור, אבל שם זה נעצר. הוא לא מסוגל להעביר את תחושת המצוקה הנלווית להתנהגות הכפייתית, ולא פחות חשוב – את תחושת חוסר התוחלת המתלווה אליה. אני לא יודע אם סרט כלשהו יכול לעשות זאת. ואולי טוב שכך.

משהו קטן ולא קשור: בבר הצידי, שם משמאל למעלה מתחת לתיבת החיפוש, הוספתי ספירה לאחור ליום שבו אתחיל סוף כל סוף את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. זה ייצא קצת יותר משנה אחרי שקיבלתי באופן רשמי את התואר השני, ובאופן מפתיע זה לא נחשב למרווח זמן גדול מי-יודע-מה. בכל אופן, יפה שעה אחת קודם.

(למי שמעוניין לקרוא עוד על OCD, אני ממליץ על שני הפוסטים של ד"ר ירדן לוינסקי בנושא: מבוא לאובססיה חלק ראשון וחלק שני).

1. אלא אם מדובר בילד

לפני יומיים קיבלתי מייל ובו בקשה לעזור בהפצת שאלון עבור מחקר בנושא זהות מגדרית הנערך באוניברסיטת תל אביב. זה לא נושא שיש לי הרבה מה לומר עליו, פשוט כי לא למדתי אותו, אבל נראה לי שזה יהיה מחקר מעניין. השאלון עצמו מעניין למדי ואני חושב שיהיה לכם מעניין למלא אותו. ומלבד זאת, אחת מעורכות המחקר, פרופ' דפנה יואל, היתה אחת המרצות האהובות עלי בתואר (ואף עשיתי אצלה פרויקט מחקר בתואר הראשון) – אז הנה עוד סיבה טובה להפיץ את זה.
למען הסר ספק, ההשתתפות במחקר אנונימית לגמרי. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא למלא שאלון (עניין של כמה דקות) וזהו, בלי פרטים מזהים.
ועכשיו, הבמה לחוקרים:

בחברה בה אנו חיים, מגדר (גבר, אשה) היא אחת הקטגוריות הדומיננטיות ביותר לסיווג בני אדם.
אך מה מאפיין את החוויה המגדרית של "להיות אישה" ו"להיות גבר"? האם הן בעלות משמעות אחת ברורה, או שעבור כל אחד ואחת מאיתנו מדובר במשהו קצת שונה? האם הגוף איתו נולדתי מזמן חוויה מגדרית מובהקת ועקבית? והאם החוויה המגדרית שלי קבועה ומגובשת, או שמא גמישה ומשתנה?
מחקר חדש וחלוצי המתבצע באוניברסיטת תל-אביב מנסה לענות על שאלות אלה ודומות להן במטרה להבין טוב יותר כיצד תופסים/ות א/נשים את זהותם/ן המגדרית.
נשמח אם תשקיע/י כ- 10 דקות מזמנך על מנת למלא את השאלון בלינק:
http://qacademics.qualtrics.com/SE/?SID=SV_8CXjqOgpLtCjbSI

תודה, צוות המחקר,
פרופ' דפנה יואל, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב
דר' אפי זיו, החוג ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל-אביב
דר' מיה מוכמל

הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט של הבלוגר ג'ונה לרר. למי שלא מכיר, מדובר בכותב מוכשר מאוד שכותב על פסיכולוגיה בבלוג שנקרא The Frontal Cortex. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא כותב בצורה פשוטה, בהירה ומהנה על נושאים מאוד מגוונים בפסיכולוגיה. מאחוריו גם שני ספרים העוסקים האחד בחקר המוח והשני בקבלת החלטות. מה שעוד אני אוהב אצלו הוא שכמוני, הוא אוהב אוכל ובישול, ומדי פעם משלב בין פסיכולוגיה, בישול ואכילה. בעבר כבר תרגמתי פוסט שלו לבלוג הבישול של אשתי ושלי על חווית הבישול בבית ועכשיו אני מביא לכם פוסט חדש שנוגע בפסיכולוגיה, אוכל ובישול – אבל מתאים יותר ברוחו לבלוג הזה.
למי שרוצה לקרוא את המקור – כאן.

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב / ג'ונה לרר

"אפקט איקאה" הוא אפקט הטיה פסיכולוגי שזוהה לראשונה על ידי מייקל נורטון, דניאל מוצ'ון ודן אריאלי. הרעיון יהיה בהיר מאוד למי שאי פעם נאבק בנסיון להרכיב ספריה על סמך סט הוראות לא ברור. למרות שהרהיט נראה על הפנים – אני תמיד שוכח כמה ברגים – האוסף הרעוע של עץ מעובד מרגיש כמו יצירת פאר. (המדף הזה לא אמור להיות ישר, נכון?)

באחד המחקרים, הכלכלנים ההתנהגותיים הנ"ל ביקשו מאנשים לקפל אוריגאמי ולאחר מכן להציע מחיר עבור היצירה שלהם. כפי שציפו החוקרים, הנבדקים היו מוכנים לשלם יותר על היצירות שלהם. למעשה, הם היו כל כך מוקסמים מהיצירות החובבניות שלהם עד שהם שפטו אותן כשוות ערך ליצירות אוריגאמי שנוצרו על ידי מקצוענים.

מתברר שאפקט איקאה תקף גם לגבי אוכל, לפחות אצל עכברים. הניסוי הוא פשוט: עכברים אומנו ללחוץ על ידיות על מנת לקבל אחד משני חיזוקים. אם לחצו על ידית א', הם קיבלו טיפה טעימה של מי סוכר. אם לחצו על ידית ב', הם קיבלו טיפת מי סוכר בטעם אחר (חיזוק זה נעשה עם פוליקוז, לא עם סוכרוז.)

לאחר מכן החלו החוקרים לערוך משחקי מחשבה עם העכברים, כאשר הם העלו בהדרגתיות את כמות המאמץ הנדרש על מנת לקבל את אחד החיזוקים. בעוד שבתחילת הניסוי העכברים היו צריכים ללחוץ פעם אחת על הידית על מנת לקבל את מי הסוכר, בסוף הניסוי הם נדרשו ללחוץ 15 פעמים.

וכאן הדברים מתחילים להיות מעניינים: כאשר הניסוי נגמר והעכברים הורשו להרגע בכלוב הבית שלהם, הם הראו העדפה מרשימה לאותו חיזוק שהם היו צריכים להתאמץ יותר עבורו. יותר לחיצות על הידית הובילו למים טעימים יותר (החוקרים מדדו את ההעדפה הזו בכמה דרכים, כולל ניתוח של "מיקרו-מבנה של הליקוק". מאכלים מועדפים מובילים לקצב מהיר יותר של ליקוק ול"פרצי ליקוק" ממושכים יותר.)

החוקרים מסכמים את המאמר עם השערה מדוע אפקט כזה מתרחש. הם טוענים שהקישור בין מאמץ לטעם טוב היה אדפטיבי כאשר קלוריות היו מצרך נדיר, ולפעמים היינו נאלצים לעבוד קשה רק בשביל לקבל ארוחה מגעילה.

במונחים אבולוציוניים, מנגנונים שכאלו יכלו לתמוך בהישרדות תחת תנאים של חסך (במזון, ע.כ.) וכאשר הסיכויים למצוא מזון קשורים למאמצי ליקוט גדולים יותר. בתנאים כאלו, עליה בטעימוּת (palatability, ערבות לחיך, ע.כ.) של מזונות בעלי ערך נמוך משרתת שתי מטרות, העלאת הצריכה של המזון ושיפור היכולת ללמוד דרך רמזים הקיימים בסביבה.

על פי המטרה הראשונה, שינוי בערבות לחיך של המזון תגביר את משך הארוחה ו/או את הצריכה של מזונות מסוימים (למשל, בעלי ערך נמוך) אשר יידחו במצבים אחרים, כאשר המזון מצוי בשפע.

ניסוי זה מזכיר לי מאמר פרובוקטיבי משנת 2003, הנקרא “?Why Have Americans Become More Obese” (זהירות, PDF), מאת הכלכלנים דיוויד קטלר, אדוארד גלסר וג'סי שפירו. הם טענו שהעליה במשקל הממוצע של האזרח האמריקני בעשורים האחרונים נגרמה בעיקר עקב שינוי טכנולוגי באופן ייצור המזון, שינוי המאפשר לנו לבשל קלוריות בקלות שהולכת וגוברת.¹ (בשנת 1965, אישה נשואה שלא עבדה השקיעה שעתיים ביום בבישול וניקוי לאחר הארוחה. בשנת 1995, אותן מטלות דרשו 50 דקות של עבודה.)

הכלכלנים מדגימים את טיעוניהם בעזרת תפוחי אדמה:
לפני מלחמת העולם השניה, האמריקאים אכלו כמויות גדולות מאוד של תפוחי אדמה, בדרך כלל אפויים, מבושלים או כמחית. תפוחי האדמה נצרכו בעיקר בבית. צ'יפס היו מנה נדירה, הן בבתים והן במסעדות, מכיוון שהכנתם דורשת עבודה רבה של קילוף, חיתוך וטיגון. ללא מכשירים יקרים, פעולות אלו דורשות זמן רב.

בתקופה שלאחר המלחמה, מספר המצאות אפשרו ייצור צ'יפס בצורה מרכזית. תפוחי אדמה קולפו, נחתכו ובושלו במספר מקומות מרכזיים תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות ומתוחכמות. הם הוקפאו במינוס 40 מעלות ונשלחו לנקודות הצריכה, שם הם חוממו מחדש במהירות בעזרת סיר טיגון עמוק (במסעדות המזון המהיר) או בעזרת תנור או מיקרוגל (בבית).

היום, הצ'יפס הוא הצורה השלטת של תפוחי אדמה והירק האהוב על האמריקאים. שינוי זה בולט בנתוני הצריכה. בין השנים 1977-1995, הצריכה הכוללת של תפוחי אדמה עלתה בכשלושים אחוזים, כאשר מרביתם מגיעים מצריכת צ'יפס וחטיפי צ'יפס (potato chips and French fries).

מדוע ארוחות מיקרוגל וארוחות קפואות מובילות בצורה ברורה כל כך להשמנת יתר? על פי הכלכלנים, העלות הנמוכה של הקלוריות (הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן הנדרש להכנתן) גרמו לנו, בצורה משמעותית, לצרוך אותן יותר. אוכל הפסיק להיות משהו שאנחנו יוצרים – במילים אחרות, הוא לא דורש מאיתנו הרבה לחיצות על הידית – והפך להיות פשוט משהו שאנחנו מעכלים. אכילה הופכת לקלה יותר. ואנחנו הופכים לשמנים יותר.

אנחנו כבר לא מבשלים בבית

אבל אולי אנחנו לא צורכים יותר קלוריות רק בגלל שהן כל כך זולות. אולי אנחנו צורכים יותר קלוריות בגלל שכל קלוריה מעניקה לנו פחות הנאה. הלקח שיש ללמוד מהעכברים לוחצי הידיות, אחרי הכל, הוא שאם אנחנו לא עובדים בשביל האוכל שלנו – כאשר הוא דורש מאיתנו לחיצת ידית אחת, או סיבוב מהיר במיקרוגל – הוא פחות ערב לחך.

השערה זו מובילה אותי למחקר הבא, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Science. הניסוי כלל מתן לגימות של מילקשייק שוקולד לנבדקים השוכבים במכונת fMRI. החוקרים התעניינו בדפוסי הפעולה של הסטריאטום, אזור עשיר בנוירונים דופאמינרגיים² המעורב בעיבוד של חיזוקים הדוניסטיים (כשהסטריאטום שלכם עובד, החיים טובים.) ואכן, אצל אנשים בעלי השמנת יתר נמצאה תת-פעילות של הסטריאטום לאחר לגימה מהמילקשייק, מה שהוביל לצריכה גדולה יותר של המילקשייק. במילים אחרות, הם המשיכו ללגום מהמילקשייק בחיפוש אחר ההנאה.

מחקר שני מצא שלאורך זמן, אנשים בעלי כמות נמוכה יותר של קולטני דופאמין בסטריאטום נוטים להעלות יותר במשקל. נתון זה מציע שהשמנת יתר, לפחות באופן חלקי, נגרמת על ידי מחסור בהנאה עצבית. כמובן שזה סותר את הסטראוטיפ התרבותי הפופולארי (והמאוד לא הוגן) בנוגע להשמנת יתר, שמניח שאנשים שמנים הם גרגרנים שאינם מסוגלים לעמוד בפני פיתויים. למעשה, ההפך הוא הנכון: הסיבה שהם אוכלים יותר מדי היא שהם לא נהנים מספיק מהאוכל שלהם. הם ממשיכים ללגום מהמילקשייק בדיוק בגלל שהוא לא מספיק מענג.

אולי זו הסיבה שהאמריקאים צריכים מנות שהולכות וגדלות: מכיוון שלא הכנו את המילקשייק בעצמנו, מכיוון שארוחת הערב דרשה רק דקות בודדות של עבודה, אנחנו צריכים לצרוך יותר קלוריות כדי להגיע לאותה רמת בסיס של סיפוק והנאה. הפתרון לבעיה זו הוא פשוט, כמובן: אנחנו צריכים להקדיש זמן להכנת ארוחת ערב. במקום לקנות צ'יפס קפוא, הכינו ריזוטו. 30 הדקות שתשקיעו בערבוב יהפכו את התוצאות לטעימה הרבה יותר.

מקור תמונה גדולה

1. עד שקטלר, גלסר ושפירו הגיעו, אחת התיאוריות המובילות על המשקל העודף באמריקה היתה זו של תומס פיליפסון וריצ'ארד פוזנר, שטענו ששינוי בכמות האנרגיה המבוזבזת במהלך העבודה וההגעה לעבודה אחראיות לעליה במקרי השמנת היתר. אך כפי שציינו קטלר ושותפיו, עיקר המעבר למקצועות פסיביים התרחש בתחילת שנות השבעים. יתרה מכך, קטלר ושותפיו מדגימים בצורה משכנעת שהשינויים בדפוס האימון הגופני בשלושים השנים האחרונות היו מינימליים. על מנת שהעלייה הגדולה בהשמנת היתר תוסבר על ידי שינויים בפעילות הגופנית, האמריקאים היו צריכים להפחית את צריכה האנרגיה שלהם בכמות השווה ערך להליכה של שני קילומטר ליום. שינוי כזה מעולם לא התרחש.
2. תאי עצב המפרישים את המעביר העצבי דופאמין, שנמצא קשור לתהליכים של חיזוק, או במילים אחרות, מה שגורם לנו להרגיש טוב. מנגנונים אלו קשורים במקרים רבים להתמכרות. ע.כ.

קחו מחקר מדעי, הוסיפו גוף תקשורת אחד או שניים, הקפיצו במעט בדד-ליין ומה תקבלו?

ברוב המקרים, תקבלו כתבה שמעבירה את המחקר בצורה, איך לומר זאת במילים עדינות? מעוותת ומטופשת. במקרים רבים הכתבה תכיל רק חצאי אמיתות מן המחקר, תנפח ותגזים את ההשלכות שניתן או לא ניתן להסיק ממנו ובאופן כללי תציג תמונה מעוותת החוטאת לאמת. שמעתי כבר על חוקרים שממש חוששים שגוף תקשורת כזה או אחר יפרסם ידיעה על המחקר שלהם, פשוט כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הפרשנות הלא נכונה, מסירת העובדות החלקית וכן הלאה.

הדיווחים התקשורתיים האלו נגרמים מסיבות ברורות. אנשי מערכות החדשות רודפים אחרי שני דברים: רגש וזמן. זמן – כאשר הם ממהרים להדביק את הדד-ליין ולהיות הראשונים שמדווחים על הסיפור שלהם. רגש – כאשר הם רוצים להפעיל את הקוראים/צופים/מאזינים שלהם, לעורר את הרגשות שלהם ולהדביק אותם לעיתון/מסך/רדיו – אחרי הכל, רגש שווה רייטינג, ששווה כסף.

מלבד זאת, אני מרשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה (ואני מודה שלא בדקתי את הנושא) שמרבית הכתבים שמדווחים על מחקרים מדעיים אינם בעלי הכשרה מדעית, וגם אם כן, מן הסתם הם לא יכולים להיות בעלי הכשרה מדעית בכל התחומים. לא שאני מצפה שכל מערכת עיתון תחזיק סוללת כתבים שכל אחד מתמחה בתחום מחקר אחר, אבל זה משהו שכדאי לזכור.
באותם מקרים שבהם לכתב יש נסיון במחקר מדעי, לפעמים נראה שהוא בכלל לא קרא את המחקר שעליו הוא מדווח, אלא ניזון מהודעות לעיתונות או מקורות אחרים שהם לא הטקסט המדעי שנכתב בעקבות המחקר.

מה הבעיה כאן בעצם? האם זה רע? אחרי הכל, לאדם הממוצע אין את הזמן או הכלים להתעדכן בנעשה במחקר המדעי ולרכוש את הידע בעצמו. לכן לוקחים גופי התקשורת על עצמם לדווח עבורו. הבעיה היא שברוב המקרים הם עושים זאת בצורה רשלנית שיכולה גם לפגוע.
אז מצד אחד מדובר בדיווח עיתונאי שברוב המקרים יישכח לאחר יום או יומיים. נכון שיכולים להיות מקרים בהם הדיווח התקשורתי עולה על גדותיו ומעורר סערה כללית שמזינה את עצמה (שזה מאוד טוב לגופי התקשורת, בסך הכל) – ראו למשל את סיפור החיסון המשולש והאוטיזם שרק לפני חודשיים, שנים אחרי המחקר הראשון שהצביע על קשר לכאורה בין השניים, פורסם באופן סופי שמדובר במחקר שגוי. זהו מקרה קיצוני, והאמת היא שלא רק התקשורת אשמה פה, אלא גם חלק מהקהילה המדעית. אבל כך או כך, זה מקרה נדיר וכאמור, ברוב המקרים הדיווח בא ונעלם.

אבל אותי זה עדיין מרגיז לפעמים לקרוא כתבה ולמצוא בה דיווח מעוות, מוגזם ולעתים פשוט לא נכון. זה מרגיז אותי כי התפקיד של העיתונות, אני חושב, הוא להביא מידע טוב ומדויק ככל האפשר, ולא מידע שגוי שמגדיל את גוף הידע הלא נכון ויוצר מצג שווא שלעתים יכול להטעות את הקורא התמים. זה מרגיז אותי גם מכיוון שבאופן לא מפתיע, הרבה מהכתבות האלו נוגעות לתחום הפסיכולוגיה, שבו אפשר למצוא הרבה יותר פיקנטריה ולמשוך יותר קוראים.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בידיעה שפורסמה באתר של עיתון "הארץ" בעשרים ורביעי למרץ,וכותרתה "הזריקה שתעזור להתגבר על פוביות", או הכתבה המקבילה שהתפרסמה יום קודם לכן בווינט תחת השם "זריקה חדשה תעלים פוביות ופחדים"'.

בכתבות מסופר על מחקר יפני אשר בחן את ההשפעה של החומר המרדים לידוקאין על תגובת פחד של דגי זהב כאשר הוא מוזרק לצרבלום (המוח הקטן). כותרות הכתבות (ובמקרה של "הארץ" גם פסקת הפתיחה) מבטיחות לנו שבעקבות המחקר הזה נוכל להפטר מבעיה פסיכולוגית קשה הפוגעת בחייהם של אנשים רבים בעזרת זריקה פשוטה.

האם זה באמת כך? אתם יכולים לנחש את התשובה אבל למען הסדר הטוב, בואו נבין את המחקר. פרדיגמת המחקר פשוטה מאוד. דגי הזהב חולקו לשתי קבוצות אשר עברו תהליך זהה של התניית פחד פשוטה:

הדגים הוכנסו לאקווריום שמוקם בחדר חשוך לגמרי כאשר מדי פעם נדלקת נורה ירוקה.
בשלב הראשון, שנקרא שלב ההתניה, כאשר נדלקה הנורה הועבר זרם חשמלי באקווריום.עם הזמן, למדו הדגים לפחד מהנורה הירוקה (מה שמוכיח, אגב, שלדגי זהב יש זכרון קצת יותר ארוך מכמה שניות). איך יודעים שהדגים רכשו את הפחד? את זה לומדים בשלב השלישי שנקרא שלב ההכחדה. בשלב זה מראים לדגים את הנורה הירוקה בלי לתת זרם חשמלי. על ידי ניטור קצב הלב של הדגים, אפשר להסיק שהם מפחדים מהאור הירוק. אם כך, בהתחלה האור הירוק היווה גירוי נייטרלי לחלוטין ועכשיו הוא גירוי מפחיד. משמע: התניית פחד התרחשה.

מה ההבדל בין שתי קבוצות הדגים? קבוצה אחת קיבלה זריקות של לידוקאין ישירות לצרבלום במהלך שלב ההתנייה. לידוקאין הוא חומר מרדים אשר מנטרל את פעולת תאי העצב שבאים איתו במגע, כך שלמעשה הצרבלום של אותם דגים היה בלתי פעיל. כאשר נבדקו ההבדלים בין הקבוצות התברר שהדגים שקיבלו את זריקות הלידוקאין לא פיתחו תגובת פחד כמו הדגים בקבוצת הביקורת.

המסקנה המתבקשת היא שהזרקת לידוקאין לצרבלום ושיתוקו מונעת מהדגים ללמוד פחד חדש. המשמעות היא שלצרבלום יש תפקיד בלמידת פחד.

אך מה מספרים לנו הכתבים?
כתבת "הארץ" נפתחת במילים הבאות: "ידיעה משמחת לאלו מאתנו שסובלים מפוביות – בקרוב תוכלו להפסיק להשקיע את מיטב כספכם בסדנאות וטיפולים ארוכי טווח, ולהתגבר על הפחד שלכם בדרך קצרה וקלה יותר". מה אמור להבין מכך האדם הסובל מפוביה? האם עליו להבין את כוונת הכתב כפשוטה? סוף סוף הוא יוכל לקחת זריקה פשוטה ולהפסיק לפחד? האם הוא יוכל להפטר מהצורך המעיק כל כך ללכת לטיפול?¹.
אם הקורא יבין את זה, חבל, כי זה רחוק מהאמת ובטח שלא משהו שניתן להבין מהמחקר. בהמשך מצוטט עורך המחקר, פרופ' מסיוקי יושידה, כמי שאומר "תארו לעצמכם שאפשר יהיה בזריקה פשוטה לרפא את הפחד שלכם מעכבישים, מגבהים או מטיסות". האמת? מדהים, רק תארו לעצמכם. אבל גם את זה אי אפשר להבין מהמחקר שהוא עצמו ביצע.

כפי שהסברתי קודם לכן, כל מה שאפשר ללמוד מהמחקר הזה הוא שיש לצרבלום תפקיד מרכזי ברכישת פחד אצל דגי זהב. זו לא הפרשנות שלי, זה כתוב שחור על גבי PDF במאמר המקורי שאני בכלל לא בטוח שטל לינזן, כתב "הארץ" טרח לקרוא. מי שיקרא את המאמר, הזמין בחינם, יגלה שלמעשה, זהו משפט המפתח. אין ספק שיכול להיות שיש קשר בין המבנה המוחי של דג הזהב למבנה המוחי של בן האדם, וזה נכון שזה מחזק את האפשרות שהצרבלום האנושי קשור לרכישת פחד, וזה נכון שאולי (וזה אולי גדול) בעתיד ניתן יהיה להשתמש בקשר הזה לטובת טיפול בפוביות – אבל מפה ועד לפסקת הפתיחה של הכתבה הזו יש חתיכת קפיצה לוגית שהמילה "מופרכת" תיעלב אם אטריח אותה לצורך התיאור.

לעומת "הארץ", Ynet מציגים כתבה מאוזנת יותר. אמנם הכותרת שלהם גם מדברת על זריקה חדשה שתעלים את הפוביות, אבל תוכן הכתבה מתון יותר. קודם כל, Ynet כנראה מבינים יותר את העובדה שהם נמצאים באינטרנט וטורחים לקשר למחקר המקורי (למאמר הממשי, לא לקומוניקט בנושא), לטובת הקוראים שאולי רוצים להרחיב את הדעת. בנוסף, זוכרים את הציטוט של יושידה, עורך המחקר? אז Ynet נותנים גם את ההמשך שלו: "המחקר שלנו מציע כי יום אחד הדבר יתאפשר במציאות". במילים אחרות, ב-Ynet לפחות מנסים קצת להמנע מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת ונשארים נאמנים במידה מסוימת לרוח שבה נכתב המאמר של יושידה ועמיתיו ולפיה הם בסך הכל גילו שלצרבלום של דג הזהב קשר ללמידת פחד, ויכול להיות שבעתיד זה יעזור לפיתוח טיפול לפחד.

כאמור, זו בסך הכל עוד כתבה קטנה שתשכח במהרה, אך היא מדגימה את האופי המעצבן הזה שבו הדרך מהמחקר המאופק אל התקשורת רצופה אולי כוונות טובות אך מביאה לתוצר שהוא, בעיני, מביך. באופן אישי זה מרגיז אותי כי כתבה כמו זו מוטעית ומטעה. היא מטעה את הקורא הסובל מפוביות כשהיא יוצרת אצלו תקוות חינם, היא מטעה את הוקראים האחרים שיחשבו שטיפול בחרדות הוא עניין פשוט של מה בכך, אז מה רוצים כל הפסיכולוגים האלה ובאופן כללי עושה עוול למהות של המחקר המדעי שמטרתו לבאר ולמצוא את האמת.

אני די בספק שדיווחים כמו אלו ישתנו בעתיד. בתוך התזזית הזו שאנו חיים בה לכתבים אין, ככל הנראה, את הזמן לקרוא ולהתעמק במחקר שעליו הם מדווחים ולהבין את השלכותיו וההקשרים שלו. הם צריכים לתת בשר כאן ועכשיו. יכול להיות שכאן מקומם של הבלוגים להכנס מעט לתמונה. בלוגרים, כמוני, שאינם מחוייבים לדד-ליין אכזרי או לעריכה המחייבת אותם לעגל פינות, יוכלו לתת דיווח מדויק יותר ועדיין להנגיש את הטקסט המדעי לקהל הרחב. זה, לפחות, אחד הדברים שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.

מקור תמונה גדולה

1. אני אפילו לא נכנס לזה שטיפול בפוביה לא צריך להיות ארוך ויקר

אני חושב לייסד בבלוג פינה שבה מדי כמה שבועות, בסוף השבוע, אביא סרט או חלק מסדרה העוסקים בנושאים שונים הקשורים לבלוג. בתור סיפתח, הנה "A Brilliant Madness", סרט דוקומנטרי שנעשה על ג'ון נאש, אותו מתמטיקאי מפורסם שהגה את "Nash Equilibrium" בגיל 21, שקע לאחר כמה שנים למחלת הסכיזופרניה ובסופו של דבר זכה להכרה עולמית כשקיבל את פרס הנובל בכלכלה בשנת 1994 על תרומתו הגדולה לתחום. סיפורו התפרסם, כמובן, בסרט "נפלאות התבונה", אך כפי שיעידו רבים, סיפור חייו של נאש עוות לטובת הסרט וקיבל זריקה הגונה של שמאלץ.
בסרט הדוקומנטרי הזה מרואיינים מכרים של נאש אשר ראו את ההדרדרות שלו מקרוב, כמו גם נאש עצמו ואשתו. הסרט מעניין במיוחד בגלל התיאור הכל כך קרוב של הסכיזופרניה שלו, הזיותיו ומחשבות השווא מהן סבל. הצצה מרתקת למחלה הזו.

תהנו מהסרט. אם אתם מכירים סרטים או סדרות שמתאימים לבלוג, אשמח אם תצרו איתי קשר.

(הערה טכנית: אם הסרט לא מופיע בעמוד, נסו לרפרש)

הי.
שבו, תרגישו בנוח.
תשתו משהו?

לחצו על כפתור השמע, זה ליווי נחמד לפוסט הראשון.

ברוכים הבאים ל"על הספה", עוד בלוג מבית היוצר שלי. תכף אסביר מי אני, למי שלא יודע, אבל קודם כל – מה זה "על הספה"?
ובכן, על הספה הוא בלוג שעניינו נושא אחד אך רחב מאוד – פסיכולוגיה. פסיכולוגיה הוא נושא שמעניין אותי מאוד. זה לא רק המקצוע שבחרתי לעסוק בו, זה גם תחום מלהיב שנוגע ב(כמעט) כל דבר שאנחנו עושים או חווים בחיים. אני חושב שלרוב, כשאומרים "פסיכולוגיה", באופן אוטומטי המוח מצייר תמונה של חדר בעל ריהוט עץ כהה וכבד, מדפים עמוסי ספרים, כורסת עור, ספה, שולחן בין הכורסה לספה עליו מונחת קופסת טישואים, אדם מבוגר בעל סבר פנים חמור אך אמפתי היושב על הכורסה ואוחז פנקס ועט, ואדם אחר השרוע על הספה במבט חולמני. או משהו בקווים הכלליים האלו.
אבל הפסיכולוגיה היא הרבה יותר משני אנשים היושבים בחדר ומדברים. הפסיכולוגיה היא גם חבורה של אנשים היושבים בקבוצה ומדברים. או אנשים שמדברים דרך משחק סוער בחיילי צעצוע.
והפסיכולוגיה היא בכלל הרבה יותר מאנשים המדברים כחלק מטיפול. הפסיכולוגיה נמצאת שם כששני אנשים יושבים על הבר ומדברים על השבוע שנגמר. או כשאדם נכנס לראיון עבודה. או כשאתם מתחילים עם הבחורה ההיא שסוף סוף היה לכם האומץ לדבר איתה. או כשאתם קוראים ספר. או…

אני לא רוצה לגלוש. נראה לי שהרעיון מובן. אני מאמין שכבני אדם הפועלים בתוך סביבה בין-אישית ותוך-אישית במקביל, אנו מושפעים מאינספור גורמים שאת חלקם אנחנו מבינים וחלקם לא. ולחלקם אנחנו בכלל לא מודעים. אני מוצא את השאלה למה אנחנו עושים את זה? מרתקת. למעשה, זו השאלה שהובילה אותי ללימודי הפסיכולוגיה מלכתחילה. ולשם כך פתחתי את הבלוג הזה. כדי לשתף את כל מי שיתעניין במה שיש לפסיכולוגיה – על שלל גווניה – לומר על השאלה בעלת התשובה החמקמקה הזו.
אני אכתוב כאן על כל מה שמעניין אותי בפסיכולוגיה. ומכיוון שאני די סקרן ובעל טעם אקלקטי לא רק במוזיקה אלא גם בדברים אחרים, אני מתכוון לכתוב פה על שלל נושאים. החל מפסיכואנליזה קלאסית, דרך פסיכולוגיה קלינית בת זמננו, עבור בפסיכולוגיה אבולוציונית, דרך מחלף הפסיכולוגיה החברתית, חזרה בכביש הנוירולוגיה וכלה בפסיכולוגיה וטכנולוגיה.

למי הבלוג מיועד?
זו השאלה הראשונה שחשבתי עליה כשהחלטתי לפתוח את הבלוג. התשובה, לשמחתי, הגיעה די מהר. הבלוג מיועד לכל מי שסקרן לגבי פסיכולוגיה וחקר המוח, איך היא נוגעת בחיי היומיום ומה השאלות שכל זה מציב בפנינו. לא חובה להיות סטודנט לפסיכולוגיה או איש מקצוע בשביל לקרוא פה. נהפוך הוא, המטרה שלי היא להנגיש את עולם המושגים הפסיכולוגי שלעתים מרגיש עמום (שלא לומר מנוכר).

רגע, ומי אתה בכלל?
ובכן, קוראים לי ערן כ"ץ¹. בימים אלו אני כותב את עבודת המאסטר במסגרת התואר השני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. את התואר הראשון עשיתי במסלול למדעי המוח של אוניברסיטת תל אביב. כשאני לא מתעסק בפסיכולוגיה, אני כותב עם זוגתי עידית את בלוג הבישול "אוכל זה טעים" ומדי פעם גם את הבלוג "לטאת האמבט". תוכלו לקרוא עוד קצת עלי ועל הבלוג גם בעמוד האודות.

בתור פוסט פתיחה אני חושב שזה מקום טוב לסיים בו. תמשיכו לבקר, אוטוטו יעלה פה הפוסט הראשון בסדרה שתחשוף כל מה שצריך לדעת על מסלול הלימודים בדרך אל הקליניקה, ועוד דברים טובים אחרים. אם תרצו להתעדכן ברגע שיש פוסט חדש תוכלו להירשם לעדכוני RSS או לרשימת התפוצה במייל.

וקטנה לסיום: הבלוג עדיין לא מושלם ואני אשמח לשמוע כל הערה/הארה בנוגע לעיצוב, פונקציונליות, באגים וכדומה. תרגישו חופשי לפנות אלי דרך התגובות או בצורה ישירה. כמו כן, הבלוג ישמח לארח פוסטים אורחים – תרגישו חופשי ליצור איתי קשר.

תמונת ה-thumbnail הגיע מכאן

1. לא, אני לא מחזיק בשיא גינס לזכרון