אין לי ממש זמן לאחרונה לכתוב פוסטים בבלוג הזה (או בכלל, למעשה). מסתבר שלעשות התמחות בפסיכולוגיה קלינית זה עמוס. לא רק להחזיק חמישה טיפולים שבועיים באופן מנטאלי, אלא גם לכתוב סיכומי פגישות מפורטים ככל האפשר, להכין חומרים להדרכות וכו' – תוסיפו על זה אבחונים שצריך לעשות, אינטייקים למטופלים חדשים שצריך לכתוב – וכל זה בעשרים אחת שעות שבועיות (ממש). נשאר מעט זמן לכתיבה.

אבל החלטתי לקפוץ לרגע כדי לספר על הגעתו לארץ של אחד מהחוקרים המוכרים והפופולאריים ביותר בתחום הפסיכולוגיה בשנים האחרונות – סטיבן פינקר.

פינקר הוא פסיכולוג שעוסק בעיקר בפסיכולוגיה קוגנטיבית ופסיכולוגיה של השפה, אך הוא עוסק בנושאים נוספים וכתב לא מעט ספרים בז'אנר המדע הפופולארי שעוסקים באספקטים שונים של התחפתחות הנפש.

החודש הוא מגיע לארץ כאורח של מרכז שלם ויעביר מספר הרצאות:

ב-11 בדצמבר הוא ירצה על ספרו החדש The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined בתאטרון ירושלים (פרטים והרשמה כאן).

בהרצאה זו הוא יעסוק, מן הסתם, באלימות האנושית ובטענתו שבניגוד למה שנדמה לנו, היא דווקא נמצאת במגמת ירידה. הוא עסק בנושא הזה גם בהרצאה מלפני ארבע שנים ב-TED.

ב-13 בדצמבר הוא ירצה בתל אביב על ספרו האינסטינקט הלשוני שיצא לאחרונה בעברית (פרטים והרשמה כאן).

בנוסף לאלו, הוא גם ירצה בכנס לפסיכו-אונטולוגיה (מה שזה לא יהיה) של מרכז שלם, בין 11-15 בדצמבר (פרטים והרשמה כאן).

היום לפני 76 שנה נולדה קיטי ג'נובזה, אישה שבעל כורחה הפכה לסמל של התרבות-המנוכרת-המודרנית/עירונית ורציחתה הביאה לתחום מחקר עשיר בנוגע להתנהגות אנושית.
הסיפור על רגל אחת: קיטי ג'נובזה היתה צעירה ניו-יורקית בת 28 שחזרה לילה אחד מהעבודה והותקפה ליד הבית על ידי גבר אלים. הוא דקר אותה מספר פעמים, אנס אותה והרגה. ג'נובזה קראה לעזרה ועל פי הסיפור, כארבעים שכנים שמעו את הצרחות ולא נקפו אצבע. סיפור המעשה הפך לסמל האדישות של חיי החברה המודרנית והוביל למחקר שממנו קם מושג "אפקט עובר האורח".

אפשר לקרוא עוד על המקרה בפוסט שלי בבלוג לטאת האמבט ובויקיפדיה.

ובכלל נזכרתי בה בגלל הוידאו הבא. הקטע הזה לקוח מתוך הרומן הגרפי Watchmen ובו מתאר הגיבור, רורשאך, את האירועים שהובילו אותו, בעצם, ליצור את דמותו. קיטי ג'נובזה משחקת פה תפקיד חשוב.

הרבה דברים אפשר לומר על זיגמונד פרויד, לא כולם טובים. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא השפיע באופן עמוק ובלתי הפיך על התרבות שלנו ועל האופן שבו אנו חושבים על עצמנו. ובאופן ספציפי יותר, הוא הניח את היסודות למקצוע הטיפול הנפשי שפשוט לא היה נראה כמו שהוא נראה בלעדיו (לטוב ולרע).

כך או כך, היום לפני 155 שנה נולד זיגיסמונד שלמה פרויד במוראביה שבאימפריה האוסטרית. לא אסקור פה את חייו ותרומתו לפסיכולוגיה. קצרה היריעה ויש טובים ממני שעשו זאת. רק רציתי לציין את זה בפינה הקטנה שלי פה ולהקדיש לו, לכבוד יום ההולד, את השיר ד"ר פרויד בביצוע רביעיית מועדון התאטרון. המקור בוצע באנגלית על ידי הארי בלפונטה, ודן אלמגור תרגם לעברית.

ד"ר פרויד – רביעית מועדון התאטרון

ולמי שרוצה ללמוד קצת יותר על הביוגרפיה של פרויד, הנה פוסט ישן יותר מהבלוג, שבו ניתן לצפות בסרט כבן שעה על חייו של פרויד.

מוסף סוף השבוע של "הארץ" הקדיש את כתבת השער שלו לפסיכולוגית ד"ר עדנה פואה שנכנסה לרשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם לשנה הנוכחית של מגזין "טיים", הישג נאה למי שאינה מנהיגת מדינה או חולשת על תאגיד כזה או אחר. היא קיבלה את הכבוד בגין שיטת טיפול שפיתחה לבעיה נפשית שמטרידה מאוד את האמריקאים כבר כמה עשורים – הפרעת דחק פוסט טראומטית, הידועה גם בכינוייה הלם קרב. לפחות מאז מלחמת וויטנאם, כשלוחמים חזרו הביתה ושקעו לתוך מסכת חיים קשים של טראומה ששיתקה אותם לחלוטין. אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית חווים את העולם כמקום מאיים מאוד, הרבה אחרי שה"דבר" המפחיד נעלם (וה"דבר" לא חייב להיות שדה הקרב, כמובן. הוא יכול להיות מקרה אונס, פיגוע טרור ועוד).
יש דרכים שונות לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית, ורובן עוסקות בעיבוד מחדש של הזכרונות הקשים. ד"ר פואה פיתחה את שיטת החשיפה הממושכת ומשתמשת בה בהצלחה כבר שלושה עשורים. השיטה נבחרה על ידי ועדה מקצועית בארצות הברית כמומלצת עבור טיפול בחיילים שחזרו משדה הקרב, מה שהעלה את קרנה של השיטה. את הראיון איתה תוכלו לקרוא באתר של הארץ.

ומסיפור צבאי אחד למשנהו. APA, איגוד הפסיכולוגיה האמריקאי, הוא אחד הגופים החשובים בעולם הפסיכולוגיה ובוודאי אחד מהמשפיעים ביותר. הארגון התייחס בעבר לשאלת האתיקה של האם פסיכולוג יכול לייעץ לגוף בטחוני בנוגע ל"טכניקות חקירה יעילות", או במילים פשוטות יותר – עינויים וקבע שפסיכולוגים לא יכולים לקחת חלק בפעולות מסוג זה ולייעץ לגופים שונים כיצד אפשר לשבור את רוחו של האדם.
ובכן, מילים זה יפה, אבל עכשיו נראה שלראשונה ינסה ה-APA לנעוץ שיניים. מדובר בפסיכולוג בשם ג'יימס מיטשל אשר עבד עם ה-CIA. בשנת 2002 הוא השתתף בחקירה של אדם בשם אבו זובאידה אשר כללו עינויים שונים כמו מניעת שינה ואוכל, חשיפה לקור ממושך וכליאה בתא צר. בנוסף, נעשה שימוש בטכניקה הנקראת Waterboarding ומדמה טביעה, ובמקרה זה ידוע שמיטשל לקח חלק בתהליך.

על פי הודעת ה-APA, פסיכולוג לא אמור לקחת חלק בפעולות מסוג זה הפוגעות בגופו ובנפשו של אדם חסר אונים וזו פגיעה חמורה בערכי המקצוע, ועל כן הארגון תומך בשלילת רשיונו של מיטשל.

ולמה זה מעניין את הבלוג הקטן הזה? כי בדיוק כמו האמריקנים, גם אנחנו מתמודדים עם טרור ולא מן הנמנע (אם להתנסח בזהירות) שגם פה גופים בטחוניים עושים שימוש בטכניקות של עינויים כדי להשיג את המידע, שקרי או אמיתי, שהם רוצים. וזה מעלה שאלה מעניינת. האם יש פסיכולוגים בארץ שעובדים עם אותם גופים בהקשר הזה? האם הם מייעצים בנוגע לטכניקות יעילות פחות או יותר? מה חושבת על כך הסתדרות הפסיכולוגים? מה אתם חושבים על זה?

מקור תמונה

סוף השבוע הגיע ואיתו סרט נוסף לשבת. והפעם, איך אפשר לכתוב בלוג על פסיכולוגיה בלי לדבר על זיגמונד פרויד? אז אני לא אדבר עליו, אלא אתן לסרט הזה לדבר עליו.
את הסרט הזה הבאתי כבר בבלוג אחר שלי, לטאת האמבט, אבל החלטתי להביא אותו לכאן שוב מכיוון שזה בית מתאים יותר לפוסט עם הסרט הזה. הנה כמה מילים שכתבתי על הסרט בזמנו:

סרט קצר, קצת פחות משעה, על חייו של "אבי הפסיכולוגיה". סרט מעניין, האמת, שכן בניגוד למה שציפיתי, הוא לא מתייחס לפרויד כאיזה מאסטרו גאון וחף מפגמים, אלא מציג דווקא את נקודות החולשה בחייו הפרטיים והמקצועיים (שהיו יותר מדי מעורבים אלו באלו). החל מההתמכרות לסיגרים, עבור ביחס השתלטני לממשיכי דרכו וכלה ביחסים הקרובים מדי עם בתו אנה (בשלב מסוים, פרויד האב ערך אנליזה לבתו, מה שהוגדר יפה על ידי נכדתו של פרויד כ"גילוי עריות אינלקטואלי").

בקיצור, גם אם אתם לא סטודנטים לפסיכולוגיה, אני ממליץ לצפות בסרט הזה, על אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על איך שהחיים שלכם נראים היום.