האמת היא שיש פוסט שאני מאוד רוצה לכתוב על פרשת הפדופיליה בשכנות נחלאות, אבל למי יש זמן לזה?

מה שכן יש לי זמן אליו הוא לכתוב פוסט קצר שבו אספר לכם על כמה אירועים מעניינים למי שאוהב פסיכולוגיה, התנהגות, מחקר, מוח וכל מה שמסביב. אירועים כאלה יש מדי פעם ואני אשתדל להביא כמה שיותר מהם לידיעת מי שקורא פה. האירועים מסודרים באופן כרונולוגי, לא לפי העדפה מסוימת.

סדרת ההרצאות של בית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב

מסתבר שבחורף שעבר ערך בית הספר לפסיכולוגיה שבו למדתי סדרת הרצאות בנושא "מוח ופסיכולוגיה". הסדרה פתוחה לקהל הרחב וזכתה להצלחה רבה ועכשיו בית הספר עומד לערוך סדרת הרצאות חדשה. ההרצאות מועברות על ידי מרצי החוג השונים וכל הרצאה בנושא אחר. פירוט מלא של ההרצאות תוכלו למצוא כאן, יחד עם פרטי הרשמה. הסדרה מתחילה בחמישי במרץ ויש הרצאה פעם בשבוע.

יש כמה הרצאות שהייתי שם עליהן עין מתעניינת, אבל זה אני:
פרופ' חיים עומר. "מנוכחות הורית" ועד ל"תפקיד העוגן": חיים עומר הוא פסיכולוג מעניין, לא שגרתי. הוא מתעסק הרבה בנושא של תפקיד ההורים בחיי הילד, בעיקר המתבגר, והדברים שלו יכולים להיות מאוד מעניינים ורלוונטיים לעולם של היום שבו יש לעתים קרובות טשטוש גבולות בין הדורות עד לכדי – לעתים – קריסת מערכות.

פרופ' יאיר בר- חיים. חרדות, דאגות ופחדים: מה אנו יודעים היום: אחד המרצים האהובים עלי משני התארים שעשיתי. יאיר בר-חיים הוא פסיכולוג קליני וגם חוקר מוצלח והוא מתעניין מאוד באחד התחומים הכי מרתקים לדעתי בעולם הפסיכולוגיה – החרדה.

כנס "לא מדברים על זה"

סמינר הקיבוצים, המרכז להורות ומשפחה ומשרד החינוך עורכים את הכנס הזה שיעסוק השנה באובדנות ילדים ונוער. נושא חשוב ומעניין. בעיקר לאנשי מקצוע מתחום הטיפול וההוראה, אני חושב, אבל גם לאנשים אחרים שמתעניינים. פרטים על הכנס אפשר למצוא כאן (תמונה). הכנס ייערך ב-22 במרץ.

זה בכלל מעניין אתכם הדברים האלו? לחפש עוד? שמעתם על משהו שאני לא מכיר? יודעים מי באמת רצח את קנדי? ספרו לי בתגובות!

ובכן, לא ממש יוצא לי לכתוב בבלוג הזה לאחרונה. קורה. באוגוסט התחלתי את ההתמחות הקלינית שלי ואני די עסוק עם כל התהליך הזה של להפוך פתאום להיות פסיכולוג, לטפל באנשים, לעשות אבחונים, להתמודד עם סיפורים-שלא-נדע ובתוך כל זה להשאר שפוי. אבל זה לא אומר שלא מתרחשים כמה דברים מעניינים בעולם הפסיכולוגיה. בפוסט הזה אביא כמה לינקים על התרחשויות מעניינות בארץ ובכלל.

הרפורמה בבריאות הנפש מתקדמת בצעדי ענק
הרפורמה בבריאות הנפש, על רגל אחת, היא תהליך שאמור להעביר את האחריות לטיפול הנפשי ממשרד הבריאות לקופות החולים. כיום, אנשים שפונים לשירותי פסיכולוגיה ציבורית עושים זאת דרך תחנות לבריאות הנפש שמתחזק משרד הבריאות. שם הם עוברים תהליך קבלה למרפאה ומותאם להם טיפול מתאים. במסגרת הרפורמה (שהיא תולדה של חוק הבריאות הממלכתי שהעביר את האחריות הרפואית לקופות החולים כבר ב-1995), קופות החולים יקבלו מימון מהממשלה על מנת להקים ולתחזק מערכי טיפול נפשי ומשרד הבריאות יהיה הרגולטור של זה, או משהו כזה. בלי להכנס לכל הפרטים כרגע, מדובר ברפורמה שנויה במחלוקת שיש לעשותה עם המון זהירות. אני לא חושב שאסור לעשות אותה, אני חושב שצריך לעשות אותה נכון. בגלל המחלוקות (ובגלל שהמדינה לא באמת מתאמצת לקדם את זה כל הזמן הזה) הנושא תקוע כבר המון זמן בועדות הכנסת ולא הבשיל לכדי חקיקה. אז עכשיו לממשלה נמאס והיא החליטה להעביר את הרפורמה לא דרך חקיקה, אלא באמצעות צו ממשלתי.

התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית פרסמה הבוקר הודעה לעיתונות בנושא.

מעניין לראות איך זה יתפתח.

טיפול בדכאון עמיד לתרופות
דכאון היא אחת המחלות הקשות ביותר של תקופתנו. יותר ויותר אנשים לוקים בדכאון, כמות מרשמי התרופות האנטי-דכאוניות שיוצאים מדי שנה בארצות הברית בלבד היא אדירה ואנשים רבים מדברים על דכאון כעל המגיפה של המאה ה-21. אבל דרמטיות בצד, אין ספק שדכאון היא מחלה קשה ומורכבת שלעתים מאוד לא קל לטפל בה. נכון, יש טיפולים פסיכולוגיים שמראים יעילות. נכון, יש תרופות אנטי-דכאוניות (אם כי לא פעם ולא פעמיים מתברר שהן לא הרבה יותר טובות מפלסבו). אבל יש אנשים שהדכאון שלהם כל כך חמור, עד שהם לא מגיבים לטיפול תרופתי. במחקר שהתפרסם לאחרונה, עולה כי טכניקה הנקראת Deep Brain Stimulation עשויה להועיל לאותם חולים. בטכניקה זו משתילים אלקטרודות במוחו של המטופל, באיזורים ספציפים, והאלקטרודות מופעלות באופן קבוע, כמו קוצב לב.

לסיום: סרט
הלינק האחרון הוא לא ממש אירוע חדשותי/מחקרי מעולם הפסיכולוגיה, אלא פשוט סרט שנזכרתי בו. לפני 66 שנים יצא סרטו של אלפרד היצ'קוק, Spellbound. בכיכובם של אינגריד ברגמן וגרגורי פק, זהו מותחן שנטוע עמוק בעולם הפסיכואנליזה. אם יש לכם שעה וארבעים חמש דקות פנויות, זו צפייה מהנה מאוד. אפשר לצפות בסרט אונליין כאן.

אין לי ממש זמן לאחרונה לכתוב פוסטים בבלוג הזה (או בכלל, למעשה). מסתבר שלעשות התמחות בפסיכולוגיה קלינית זה עמוס. לא רק להחזיק חמישה טיפולים שבועיים באופן מנטאלי, אלא גם לכתוב סיכומי פגישות מפורטים ככל האפשר, להכין חומרים להדרכות וכו' – תוסיפו על זה אבחונים שצריך לעשות, אינטייקים למטופלים חדשים שצריך לכתוב – וכל זה בעשרים אחת שעות שבועיות (ממש). נשאר מעט זמן לכתיבה.

אבל החלטתי לקפוץ לרגע כדי לספר על הגעתו לארץ של אחד מהחוקרים המוכרים והפופולאריים ביותר בתחום הפסיכולוגיה בשנים האחרונות – סטיבן פינקר.

פינקר הוא פסיכולוג שעוסק בעיקר בפסיכולוגיה קוגנטיבית ופסיכולוגיה של השפה, אך הוא עוסק בנושאים נוספים וכתב לא מעט ספרים בז'אנר המדע הפופולארי שעוסקים באספקטים שונים של התחפתחות הנפש.

החודש הוא מגיע לארץ כאורח של מרכז שלם ויעביר מספר הרצאות:

ב-11 בדצמבר הוא ירצה על ספרו החדש The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined בתאטרון ירושלים (פרטים והרשמה כאן).

בהרצאה זו הוא יעסוק, מן הסתם, באלימות האנושית ובטענתו שבניגוד למה שנדמה לנו, היא דווקא נמצאת במגמת ירידה. הוא עסק בנושא הזה גם בהרצאה מלפני ארבע שנים ב-TED.

ב-13 בדצמבר הוא ירצה בתל אביב על ספרו האינסטינקט הלשוני שיצא לאחרונה בעברית (פרטים והרשמה כאן).

בנוסף לאלו, הוא גם ירצה בכנס לפסיכו-אונטולוגיה (מה שזה לא יהיה) של מרכז שלם, בין 11-15 בדצמבר (פרטים והרשמה כאן).

הפוסט הבא הוא תרגום של פוסט שהופיע בבלוג המאוד מוצלח Neuroskeptic. בעבר כבר תרגמתי פוסט מהבלוג ההוא ואני באמת ממליץ לכם לעקוב אחריו אם מעניינים אתכם נושאים כמו מחקר פסיכולוגי/נוירולוגי, הקשר בין מדע לבין טיפולים נפשיים ותרופתיים ועוד נושאים הקשורים לחקר המוח.

אני אתחיל מהפוסט, ואחר כך כמה מילים שלי.

זהו סיפורו של אדם המתגורר בבית אחד. הנה:

הבית היה לא יותר מבקתה פשוטה שנבנתה בעמק מיוער בין שתי גבעות קטנות, ומעל הכל משקיף הנוף המרהיב של הר גדול ומושלג. שם האיש נולד, ושם חי כל חייו.

יום אחד הדהדה דפיקה בדלת הבית. האיש פתח את הדלת ומצא שני אנשים בבגדים רשמיים, אוחזים בידיהם לוח כתיבה ועוטים הבעה רצינית על פניהם.

"שלום, אדוני. אנחנו נציגים של משרד ההרים. מצטעים שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע."
"אה… סליחה?", שאל האיש, מבולבל.
"אנחנו מצטערים שלא הגענו לכאן קודם."
"אני חושש שאין לי מושג על מה אתם מדברים.", ענה האיש. "לא ציפיתי לאף אחד."
"כן. תן לנו להסביר. משרד ההרים הוקם במטרה לעזור לאנשים שגרים על הרים. אז, כמו שאתה מבין, אנחנו כאן כדי…"
"לקבל הוראות הגעה אל ההר?", שאל האיש. "זה עוד כמה קילומטרים במורד הדרך. פשוט הסתכלו למעלה – אתם לא יכולים לפספס את זה."

אנשי הממשל לא נראו משועשעים.
"לא. אנחנו פה כדי לעזור לך, אדוני."
"לעזור לך להתמודד עם הקשיים של מגורים בהר!", הוסיפה הנציגה השניה.
"אבל… אני לא גר על הר."
"אני חושש שאתה כן. תראה," אמרה הנציגה ופתחה מפה גדולה. "אתה מסכים איתי שיש פה הר?", אמרה והצביעה על נקודה במרחק כמה קילומטרים במורד הדרך.
"כן.", ענה האיש והוסיף "אמרתי לכם על זה רק לפני…"
"…ואתה מסכים שאתה גר כאן?", אמרה והצביעה על הנקודה בה נמצא הבית.
"כמובן, אבל…"

"אז אתה כן גר על ההר. האדמה שמתחת לרגלינו כרגע היא חלק מההר הקרוב לכאן."
"לא היא לא." מחה האיש. "אנחנו בעמק, קילומטרים משם. פשוט תסתכלו סביב. ברור שאנחנו לא על הר כרגע, לא?"
נציגי הממשל הסתכלו זה על זו.
"כמה מיושן. זה מה שנהגנו לחשוב בעבר. אך תודות להתקדמות במדע הגאולוגיה, אנחנו מבינים היום שהגבעות והעמקים האלו הם בסך הכל חלק מההר".
"כן!", אמר השני והוציא ספר עבה בהתרגשות. "אתה מבין, הר הוא בסך הכל מסה של סלעים, והסלעים האלו ממשיכים מתחת לאדמה למרחק רב… למעשה, זה בלתי אפשרי לצייר על המפה קו שיקבע באופן קטגורי שצד אחד הוא הר והצד השני איננו הר. כך ש'הרים' הם מושגים שרירותיים. 'גבעות', בהתאם, הן רק בליטות מעל פני הקרקע של ההר ו…"

האיש בבקתה רק נעשה למבולבל יותר. "ובכן… אני מניח שטכנית… אבל…"
"…אז כן, אתה כן גר על הר. ואנחנו יודעים שזה מאוד קשה לגור על הר. אתה חשוף לכל מיני סכנות כמו סופות שלגים, מחלת גבהים, מפולות שלג…", המשיך הנציג.
"לא ממש.", תיקן האיש. "מאוד נחמד פה. אפילו לא יורד פה שלג ברוב השנים."
"זה לא סביר. אתה מסכים איתנו שבהרים יש סופות ומפולות שלג? כן. ולפני כן הסכמת שאין קו שמפריד בינך לבין ההר. אז באופן הגיוני…"
"אהה…"
"אתה גר במקום מסוכן! אך אל דאגה, אנחנו כאן כדי לעזור. בתור התחלה, אנחנו הולכים לחזק את הבית שלך עם שישה טון של מלט. זה יגן עליו ממפולות סלעים. צוות הבניה יגיע מחר בבוקר. עכשיו, בקשר לסופות השלג…"

לאיש בבקתה נמאס.
"זה ממש אבסורד. תראו – יש בחור אחד שבאמת גר על ההר בצריף רעוע. הזקן מק'הרמיט. הוא ודאי זקוק לעזרה שלכם. אני לא. לכו מפה! ואם אני אראה מישהו מתקרב לפה עם שק מלט מחר בבוקר, אני אדחוף לו את השק ישר ל…"

כמו שודאי ניחשתם, סיפור זה הוא מטאפורה. ישנה כיום תנועה בפסיכיאטריה שמתרחקת מהתפיסה ה"קטגורית" למחלות נפש והולכת לכיוון של תפיסת "רצף" (ספקטרום). לפי תפיסה זו, מחלות נפש אינן משהו שיש או אין לך – ומוגדרות על פי קו גבול שרירותי. לעומת זאת, הן משהו שיש לכולם, ברמה זו או אחרת.

המהלך הזה כבר התרחש, או מתרחש כיום, באוטיזם, סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות אישיות ועוד.

עכשיו, לגישת הרצף או ה"מימדים" יש הרבה יתרונות. זה נכון שקווי גבול אבחנתיים הם שרירותיים. זה נכון שהגישה הקטגורית לא תופסת באופן מלא את השונות הגדולה שאנשים אמיתיים מציגים.

אך החשש שלי הוא שה"רצפים" האלו הם למעשה הקטגוריות הישנות, רק גדולות יותר. אנחנו עדיין ממשיכים לחשוב על אנשים כעל חולים או בריאים, גם אם אנחנו קוראים להם "על הרצף" או "לא על הרצף".
גרוע מכך, אנחנו עדיין חושבים על "מחלה" באופן הישן – דהיינו, כמשהו שמתייחס לקצה הקשה ביותר של הרצף. ההבדל היחיד הוא שהרחבנו את הקטגוריה הישנה של המחלה כך שתכלול יותר אנשים.

הנושא הזה ניכר בכך שאנחנו ממשיכים להשתמש בתוויות הקטגוריות הישנות. אנחנו מדברים על רצף אוטיסטי (או סכיזופרני או דו-קוטבי), למרות ש"אוטיזם", במובן הישן של הפרעה ספציפית, אמורה להיות רק בקצה אחד של הרצף. אבל כל המשמעות של קצוות היא שהם חריגים, אז למה אנו משתמשים בשם שלהם?

אנחנו לא קוראים לקשת בענן "הרצף האדום". אנחנו לא קוראים לגובה "הרצף הגמדי". אנחנו לא קוראים לגבעות חלק מ"הרצף ההררי".

הנקודה היא שאנחנו באמת חושבים על צבע או גובה כעל רצפים, ולא כעל קירובים לאיזו נקודה קיצונית. וזה טוב, מכיוון שזה מה שהם. ייתכן וניתן לחשוב באופן דומה על תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות – אבל לא אם נקרא להן תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות. ולא אם רק נשנה להן את השם אך נשמור את האסוציאציות באותו מקום.

אלא אם נמצא דרך להתייחס למה שהיום נקרא הרצף האוטיסטי מבלי לגרום לכולם לחשוב על אוטיזם כשהם שומעים את זה. כנ"ל עם "דו-קוטבי" וכל השאר. עד שנגיע למקום הזה, יש סיכון אמיתי שה"רצפים" יישארו פשוט קטגוריות גדולות.

כמה מילים שלי
בפוסט הזה, אדון נוירוסקפטי (אין לי מושג איך קוראים לו באמת) מציג את הפער בין שתי גישות לאבחון מחלות. התבוננות על רצף או התבוננות על קטגוריות. כמו בהרבה דברים בעולם, גם פה אני לא חושב שיש נכון ולא נכון (או נכון יותר ונכון פחות, אם תרצו לחשוב על רצפים). יהיו מי שיגידו שאנחנו בכלל לא צריכים להשתמש בתוויות אבחנתיות אבל אני לא מסכים עם זה.

אני כן מסכים עם הבעייתיות של ההתבוננות ברצפים כמשהו שעלול להביא לכך שפשוט נאבחן את כולם עם הכל כל הזמן, או משהו קצת פחות קיצוני. אבל אם נחשוב על כולנו כעל מדוכאים פחות או יותר, פסיכוטים פחות או יותר, נוירוטים פחות או יותר וכן הלאה – לא נצא מזה לשום מקום. זה מתקשר אולי לנסיון להגדיר את הבריא דרך החולה, עד לכדי כך שכולם חולים אז אין לנו מושג איך נראה הבריא.
ואולי כאן שווה להיזכר בהגדרה מסוימת של פרויד את הבריא – זה שמסוגל לעבוד ולאהוב (אני לא זוכר את הציטוט המקורי). או במילים אחרות – האדם הבריא הוא האדם המתפקד עם עצמו ובחברה. אדם שמסוגל לשאוף למשהו ולפעול בשבילו ואדם שמסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל גם זה לא מושלם, גם זה משאיר הרבה מקומות אפורים. מה עם אדם שעובד ומתקשר עם החברה שסביבו אבל שרוי בדכאון ושונא את כל מה שהוא עושה? אני גם מכיר אדם שנמצא על הרצף האוטיסטי אך מתפקד באופן עצמאי להפליא, כולל בחברה.

מצד שני יש יתרונות בגישת הרצפים. כשאנחנו חושבים על מטופל שלנו, למשל, ורוצים להבין אותו באמת, קשה לעשות את זה דרך הקטגוריות הנוקשות של ה-DSM (ספר האבחנות הרשמיות – כבודו במקומו מונח) והאפשרות לחשיבה גמישה יותר – למשל תיאור של אדם דכאוני אבל עם קווי אישיות גבוליים – מאפשרת לנו להתאים את עצמנו טוב יותר לטיפול בו. והרי זו המטרה.

במילים אחרות, זה פוסט שמעלה שאלות ולא נותן תשובות. כמו שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים לעשות לפעמים, להשאיר דברים פתוחים בתחום האפור. בפוסט המקורי באנגלית התפתח דיון מעניין בתגובות, למי שרוצה להמשיך את המחשבהה. ואפשר, כמובן, גם כאן.

לג'יימס וונרטון יש חיים די נורמלים. הוא בריטי, עובד במקצוע טכנולוגי ובזוויות מסוימות נראה קצת כמו חנוך לוין. כל זה די משעמם. אבל ג'יימס וונרטון יכול – שלא בשליטתו – לעשות משהו מיוחד מאוד. לטעום מילים. בכל פעם שהוא קורא או שומע מילה הוא חש טעם מסוים בפה. לכל מילה (או כמעט לכל מילה) יש טעם אחר. השם "דיוויד", למשל, ממלא את הפה שלו בטעם שמרגישים כשמוצצים בד.

וונרטון הוא דוגמה לאדם סינסתטי, מלשון סינסתזיה. סינסתזיה היא מצב שבו שניים (או יותר) מחמשת החושים שלנו מתערבבים, כנראה על ידי חיווט שונה במוח, ותפיסה באחד מהם משפיעה על השני. וונרטון חווה סינסתזיה מיוחדת של שפה (המערבת את חוש הראייה וחוש השמיעה) עם טעם. אנשים אחרים יכולים לחוות סינסתזיה של צליל וצבע כך שהתו פה דיאז, נניח, יגרום להם לראות כתם ירוק, אך התו סול יגרום להם לראות כתם צהוב.

אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על סינסתזיה וכמה היא נפוצה בעולם. אך מתברר שקשרים בין חושים שלכאורה אינם שייכים זה לזה מופיעים אצל כולנו, גם מי שאינם סינסתטיים. דוגמה מעניינת לכך היא הקשר בין מוזיקה ואוכל.

מה בין מוזיקה ואוכל? בתור התחלה, אני יכול להעיד שהרבה יותר כיף לבשל עם מוזיקה. אבל האם המוזיקה שאנחנו שומעים משפיעה על איכות הטעם שאנו חשים בפה? האם הצלילים שאנו שומעים בזמן האכילה משפיעים על הטעמים שאנו חשים או על מידת ההנאה שלנו מהמזון? האם המוזיקה תשפיע על ההתנהגות שלנו כצרכני מזון?

שומעים שזה טרי

אפשר לגשת לשאלה הזו מכמה כיוונים, החל מהצלילים הפשוטים ביותר שקשורים לאכילה (רעשי לעיסה, לגימה, שאיבת המרק מהכף) וכלה במוזיקה. נתחיל מהבסיס. כולכם ודאי מכירים את הצליל שממלא את הראש כשאתם נוגסים במשהו מאוד פריך. תפוצ'יפס, למשל. או בייגלה. זוכרים מה סיסמת הפרסום של בייגלה אוסם? "שומעים שזה טרי". ולא בכדי, הצליל של מזון פריך הוא מאוד מובחן. אבל עד כמה משפיע הצליל הזה על תחושת הפריכות שאנו חווים? כדי לענות על השאלה הזו נערך המחקר הבא: נבדקים הוזמנו לשבת בתא חסין-לקול שבו מיקרופון ואוזניות. הם התבקשו לשים את האוזניות ולאכול פרינגלס. צליל הנגיסה בפרינגלס נקלט על ידי המיקרופון והועבר לנבדקים דרך האוזניות. בחלק מהמקרים הם שמעו את הצליל המקורי כפי שנקלט במיקרופון. אך במקרים אחרים הצליל הוגבר מאוד בטרם הגיע לאוזניות. במקרה אחד הצליל פשוט הוגבר מאוד. אחרי כל נגיסה דרגו הנבדקים את מידת הפריכות ומידת הטריות. התוצאות הראו שכאשר הצליל הוגבר הפרינגלס הורגשו כפריכים יותר וכטריים יותר.

הצליל של נגיסה במזון פריך הוא אולי הצליל הכי מובחן מכל צלילי האכילה. אך מה עם צלילים שאינם קשורים ישירות לתהליך האכילה עצמו? במחקר מעניין שבוצע בהולנד ופורסם לאחרונה (PDF) נבדקה ההשפעה של רעש לבן על חווית הטעם של מאכלים שונים. הנבדקים טעמו ארבעה מאכלים שונים שכל אחד מהם היה מתוק או מלוח ורך או פריך. למשל, פרינגלס (שמככבים שוב) היו מלוחים ופריכים, לעומת גבינה צהובה רכה שהיתה גם מלוחה.
במהלך הטעימות ישבו הנבדקים עם אוזניות ושמעו צלילים שונים. במקרה אחד הושמע רעש לבן חזק, במקרה אחר רעש לבן חלש ובמקרה שלישי לא הושמע כל רעש (אך הנבדקים נשארו עם האוזניות). עבור כל טעימה דרגו הנבדקים את מידת המתיקות, המליחות והפריכות, כמו גם עד כמה המאכל טעים.
דפוס התוצאות העלה תמונה מעניינת. כשהנבדקים שמעו רעש לבן חזק הם חשו את המאכלים כפחות מתוקים וגם פחות מלוחים לעומת שני התנאים האחרים (רעש לבן חלש או בלי רעש). לעומת זאת, כשהרעש הלבן היה חזק המאכלים (כולם) נתפסו כפריכים יותר. במובן מסוים, נראה כאילו הרעש החזק "החריש" את הטעמים המתוקים והמלוחים אבל הגביר את הפריכות. ייתכן, אם כך, שרעשי רקע – כשהם חזקים – מפחיתים מעוצמתם של טעמים שאינם קשורים לצליל אך עשויים להגביר רכיבי טעם שכן קשורים לצליל, כמו הפריכות.

טעמם של רעשי הרקע

רעש לבן הוא, אפעס, די משעמם ונייטרלי. מה עם רעשים מורכבים יותר? מה עם צלילים שיש להם איזו משמעות סמנטית או תרבותית עבורנו?
הסטון בלומנטל הוא שף בריטי מפורסם שנחשב לאחד מהחדשניים בעולם הבישול המולקולרי. במסעדתו עטורת שלושה כוכבי מישלן Fat Duck מוגשת מזה כמה שנים מנה הנקראת "צלילי הים" המורכבת ממאכלי ים ומנסה להעביר את התחושה של חוף הים. בנוסף לעיצוב המנה, המעניין כשלעצמו מבחינת חומרים וטקסטורות, המנה מוגשת עם אייפוד שבעזרתו הסועד מאזין לצלילים מחוף הים. על פי בלומנטל, צלילי החוף הנשמעים בזמן אכילת המנה מעצימים את טעמי הים של המנה. האמנם?
לזכותו של בלומנטל ייאמר שהוא לוקח את העבודה שלו ברצינות. הוא תופס עצמו כמדען ובאמת הולך וחוקר את ההנחות שלו. המנה הזו נולדה בעקבות מחקר שהוא ערך עם חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד. במחקר התבקשו נבדקים לטעום אויסטרים שהוגשו באחת משתי דרכים. פעם אחת האויסטרים הוגשו מתוך סלסלת עץ כאשר ברקע מושמעים צלילים של ים. בפעם השניה האויסטרים הוגשו על צלחת פטרי כשברקע הושמעו צלילים מחוות חיות. התוצאות הראו שהאויסטרים שהוגשו עם צלילי הים נחוו כטעימים ונעימים יותר. עם זאת, יש לציין שהמחקר בעייתי מעט כי ברגע שמגישים אויסטרים בצלחת פטרי ניתן להניח שבלי קשר לצליל הם יחוו כפחות טבעיים ולכן פחות טעימים.

טעמה של מוזיקה

אין ספק שהעושר הצלילי הגדול והמורכב ביותר שאנחנו מכירים מגיע מהמוזיקה. הגיע הזמן לשאול כיצד המוזיקה עצמה משפיעה על החוויות שלנו. המלחין הצרפתי ברליוז כתב בספרו Treatise on Instrumentation על "הצליל החמוץ-מתוק" של האבוב. נסו רגע לדמיין צליל של אבוב (או להאזין לו, למשל בנעימת הנושא של הסרט "סינמה פרדיסו"). האם זה מתאים לתיאור של הצליל כחמוץ-מתוק? עכשיו חשבו על צלילה של הטובה. לאיזה טעם אתם יכולים לקשר את הצליל הזה?
במחקר שפורסם לפני שנתיים נבדקה עוצמת האסוציאציות בין צלילים שונים לבין שמות של מאכלים. אמנם לא נבדקו הטעמים עצמם, אלא יותר הזכרון של הטעם כפי שהוא מתעורר כשחושבים על שמות המאכלים, אך התוצאות הראו שצלילים גבוהים נקשרו יותר עם שמות של מאכלים חמוצים, בעוד שצלילים נמוכים נקשרו עם שמות של מאכלים מרירים.

במחקר אחר, שפורסם לאחרונה (PDF) הלכו החוקרים על שיטה אחרת ומעניינת לבדוק את הקשר בין מוזיקה לטעמים. הם הביאו נגנים מנוסים מקשת של ז'אנרים מוזיקליים וביקשו מהם לאלתר מספר קטעים. בכל פעם הם התבקשו לאלתר קטע על פי מילת טעם בודדת: מתוק, חמוץ, מלוח ומר. על אף שמדובר באנשים שונים, התוצאות הראו שבסך הכל הקטעים המאולתרים נטו להתאפיים במוזיקליות דומה. הקטעים שאולתרו על בסיס "מר" היו בעלי צלילים נמוכים שנוגנו ברצף (נגינת Legato); הקטעים ה"חמוצים" היו בעלי צלילים גבוהים שנטו להיות בדיסוננס זה עם זה; הקטעים ה"מלוחים" נוגנו במקצבי סטקטו שבהם יש הפרדה ברורה בין התווים (בניגוד לקטעים ה"מרים"); והקטעים ה"מתוקים" היו בעלי צלילים הרמוניים, נעימים ואיטיים.

התופעה הזו מודגמת בצורה חמודה מאוד בקטע הבא מהסרט רטטוי שבו רמי, החולדה הבשלנית, מגלה את המורכבות שבטעמים השונים ובשילובם:

מוזיקה אכן יכולה להשפיע על הטעמים שאנחנו חווים, ולא פחות חשוב מכך, על ההתנהגות שלנו כצרכנים. כך למשל, במחקר בריטי מלפני מספר שנים נמצא שכבמסעדה מסוימת הושמעה מוזיקה קלאסית הסועדים נטו להשאר יותר זמן במסעדה ולהוציא יותר כסף, בניגוד לערבים בהם נוגנה מוזיקת פופ. (יש לציין שהמחקר פה לא מושלם, שכן סביר להניח שישנה התאמה בין סוג המוזיקה למסעדה. קשה לי להאמין שמוזיקה קלאסית תגביר את המכירות במוזס, למשל).

צליליו של היין

גם יין מושפע ממוזיקה. בכלל, יין הוא אחד המאכלים המעניינים יותר מבחינת האופן שבו אנו תופסים את טעמו. אפשר להקדיש פוסט שלם לקושי של אנשים להגדיר ולהבין באמת טעמי יין ולאיך אריזה, צורת ההגשה ואפילו המחיר משפיעים על תפיסת הטעם של היין. אבל נתרכז במוזיקה. לפני כמעט עשרים שנה בחנו מספר חוקרים את ההשפעה של מוזיקת רקע המנוגנת בחנות יינות על המכירות. בחלק מהימים הושמעה בחנות מוזיקה קלאסית ובשאר הימים הושמעו להיטים ממצעד הפזמונים. התוצאות הראו שבימים שבהם הושמעה מוזיקה קלאסית פדיון החנות היה גדול יותר. כשבחנו את הנתונים לעומק, התברר שבימים אלו לא נקנו בהכרח יותר בקבוקי יין מימים אחרים. ההבדל נבע מכך שהלקוחות בחרו לקנות בקבוקים יקרים יותר כאשר הושמעה מוזיקה קלאסית, שנחשבת אף היא ליוקרתית ואלגנטית יותר.

לאחר כמה שנים נערך מחקר אחר שפורסם בכתב העת Nature ובו נבדקה השפעת סוג המוזיקה על קניית יין. על מדפי הסופרמרקט הוצבו ארבעה יינות צרפתיים וארבעה יינות גרמניים. היינות הותאמו זה לזה מבחינת מחיר, אופי הייצור והמרכיבים. היינות זוהו כצרפתיים וגרמניים בעזרת דגלים מתאימים שהוצבו על המדף. ברקע השמיעו מוזיקת אקורדיון צרפתית או מוזיקת Bier Keller גרמנית (נגיד, כזו). והפלא ופלא: כשהושמעה מוזיקה צרפתית, קנו יותר יין צרפתי, ולהפך. זאת למרות שבסקרים שנערכו בחנות במקביל, הקונים העידו על העדפה ליין צרפתי.

אבל כשזה מגיע ליין, המוזיקה לא משפיעה רק על הרגלי הקנייה שלנו, אלא על הטעם שלו – וזה הרי העניין של הפוסט הזה. השפעה זו הודגמה היטב במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת British Journal of Psychology. ראשית, בחרו החוקרים ארבע יצירות מוזיקליות שכל אחת מהן קוטלגה במחקר מקדים כבעלת מאפיינים יחודיים. היצירה Carmina Burana הוגדרה כ"עוצמתית וכבדה"; היצירה Waltz of the Flowers (ממפצח האגוזים) הוגדרה כ"מעודנת"; השיר Just Can't Get Enough של נובל ווג הוגדר כ"מרענן ובעל חיות"; והשיר Slow Breakdown של מייקל ברוקס הוגדר כ"רך ורגוע".
במחקר עצמו נלקחו נבדקים לאחד מחמישה חדרים. בכל חדר הושמעה אחת היצירות (כשבחדר החמישי לא הושמעה מוזיקה, כביקורת). הנבדקים קיבלו כוס יין אדום או לבן (תמיד מאותו סוג) והתבקשו לדרג כמה היין מתאים לכל אחת מהקטגוריות הנ"ל, וגם כמה הוא טעים להם. התוצאות הראו שבאופן מובהק היין נתפס בהתאם למוזיקה שנשמעה בזמן שהוא נלגם. זכרו – היין היה אותו יין. אבל מי שלגם אותו לצלילי כרמינה בוראנה חווה את טעמו של היין כעוצמתי וכבד. מי שלגם אותו לצלילי מייקל ברוקס חווה את היין כרך ורגוע.

כך שאין ספק שחווית הטעם שלנו היא סך של הרבה יותר מתחושת הטעם על הלשון שלנו או הריח שעולה לנו באף. אנחנו חווים מאכלים שונים בטעמים שונים המושפעים גם מהסביבה בה אנחנו מצויים ובפוסט זה התמקדתי בצלילים שמקיפים אותנו. החל מהצליל הבסיסי של הלעיסה (ותהיו בטוחים שיצרניות הצ'יפס-בשקית עושות הרבה מאוד כדי לשפר את הצליל הזה) וכלה במוזיקה שמושמעת לנו ברקע.

ובשביל מה כל זה טוב? הידע הזה יכול להשפיע על אופי השיווק של מאכלים שונים. כשם שחברות חלב בארצות הברית ניסו להתקין מתקנים שיפזרו ריח של עוגיות טריות בתחנות אוטובוס כדי לעודד צריכת חלב כך אתם עשויים למצוא עצמכם נכנסים לסופרמרקט ולשמוע מוזיקה שונה מהרגיל. בפעם הבאה שבסניף AM:PM הקרוב לביתכם יתחילו להשמיע פלמנקו, תוכלו להניח שיש מבצע על בקבוקי קאווה או גבינת מנצג'ו. ככל שנהיה מודעים יותר להשפעות של גורמים שלכאורה אינם קשורים על ההתנהגות שלנו כצרכנים וכטועמים – נוכל להתמודד טוב יותר עם נסיונות השיווק האלו מחד, ולהנות יותר מהאוכל שלנו, מאידך.

ונסיים בשיר בירה גרמני.

כבר שבועיים שהארץ מתמלאת ברוחות של שינוי. זה מרגש, באמת. סוף סוף אנשים יוצאים, בהמוניהם, מהבית לרחובות כדי לומר שדי, נמאס. בהתחלה נמאס מעלויות הדיור, ועכשיו נמאס מכל כך הרבה דברים שכולם – לדעתי – קשורים זה לזה בעבותות של יוקרה. החיים פה יקרים מאוד, ולא באופן פרופורציונלי ליכולת ההשתכרות. וכך, מי שממש יש לו הרבה נהנה מהכל, ומי שיש לו קצת נאלץ לכרוע תחת הנטל. על מי שאין לו בכלל כבר לא מדברים.

כשהמאבק התחיל הסתכלתי מהצד בעינים נפעמות. לא הלכתי לבקר ברוטשילד, לא עברתי לאוהל. כן הלכתי להפגנה הגדולה והמרשימה במוצאי שבת (מחר יש עוד אחת – תבואו?). אבל אמש הייתי שם, כחלק מהתעוררות של המתמחים בפסיכולוגיה שהחליטו להצטרף למאבק.

כמו שאני רואה את זה, המאבק של המתמחים בפסיכולוגיה מכיל שתי פנים הקשורות זו לזו:
ראשית, המאבק הוא אישי ונוגע לתנאי העבודה כמתמחים. זה מתחיל מכך שקשה מאוד למצוא מקומות התמחות (בעיקר התמחות קלינית) וממשיך לכך שאחרי שכבר מוצאים מקום, העבודה היא על הנייר חצי משרה, אך בפועל עובדים יותר ומקבלים פחות. מתמחה ממוצע בפסיכולוגיה הוא אדם בשנות השלושים בחייו, אחרי לפחות 5 שנות לימודים של תואר ראשון ושני). זה לא גיל שאפשר להסתדר בו עם משכורת של 2,500 ש"ח לחודש.

שנית, זה מאבק ציבורי. ואסור להפריד בין השניים. השירות הפסיכולוגי הציבורי בארץ נמצא במצב רע. היעדר תקציבים מתאימים הולך ומייבש את התחנות לבריאות הנפש שמטרתן להעניק לכל אזרח טיפול פסיכולוגי בחינם (או ממש בזול). היעדר התקציבים מתבטא גם בכך שאין מתמחים, אך גם במקומות נוספים כמו איכות המרפאות (כולל ציוד) והשכר שמקבלים פסיכולוגים מומחים שעובדים במרפאות. שלא לדבר על זמני ההמתנה הארוכים שהמטופלים נאלצים לסבול. כל זה פוגע מן הסתם בשכבות החלשות, קודם כל, ואחר כך גם בשכבות מעמד הביניים שלא תמיד יכולות להרשות לעצמם לפנות לטיפול פרטי.

אלו הם שני צדדי המאבק, וכאמור, לדעתי, הן קשורות ומשלימות זו את זו. אני שמח לראות שסוף סוף גם המתמחים בפסיכולוגיה התעוררו והצטרפו למחאה הכללית שקמה פה, וסקרן לראות מה יקרה בהמשך.
מי שמעניין אותו לדעת עוד על המאבק יכול להצטרף לעמוד בפייסבוק וכמובן לבוא לבקר במאהל המתמחים שנמצא ברוטשילד פינת נחמני. במאהל ניתן לפגוש סטודנטים לתואר שני, אנשים שסיימו תואר ומחפשים המתחות וגם מתמחים, כמוני, ולשמוע קצת על החיים במסלול הזה. במאהל מופעל גם אוהל שבו מתמחים מעניקים שיחות תמיכה לציבור הרחב ובעיקר ליושבי המאהלים.

אתמול גם פורסם נייר עמדה של המאבק, ואני מביא אותו להלן:

מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים על היכולת לטפל במגזר הציבורי
אנחנו, ציבור המתמחים בפסיכולוגיה, מצטרפים להתעוררות החברתית בישראל הדורשת צדק חברתי. כמתמחים בשרות הציבורי אנו עובדים בתת תנאים על מנת לספק טיפול, סיוע ויעוץ לאוכלוסיה שידה אינה משגת לקבל טיפול פסיכולוגי במגזר הפרטי.
מצב המתמחים בפסיכולוגיה מייצג בצורה הבוטה ביותר את תחלואיה וגסיסתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית, ועל כך אנו נאבקים.
1. הממשלה במשך שנים רבות מנסה להסיר מעצמה אחריות על מערכת בריאות הנפש הציבורית במגמה להפריטה ולהעביר את האחריות לאנשים או מוסדות פרטיים (בדומה למדיניות בסקטורים ציבוריים אחרים כגון, שרותי הרווחה, מכבי אש, תקשורת וכד'). תקציבים זעומים וקיצוץ בתקנים, יוצרים מצב בו מחד אנשים רבים הזקוקים לסיוע נפשי לא מצליחים לקבלו, ומאידך פסיכולוגים מתמחים רבים המבקשים לעזור לאנשים אלו מנוצלים באמצעות תנאי העסקה מחפירים.
א. ייבוש התקציבים והתקנים יוצר מצב מעוות (אך בר תיקון!) בו אנשים רבים בציבור הזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו בגלל העדר כוח עבודה, וזאת למרות שכוח עבודה זה קיים! פסיכולוגים, מסיימי תואר שני, ממתינים להתמחות חודשים ארוכים (כ 79% מהמתמחים מוצאים מקום התמחות עד שנה מתחילת זמן החיפוש וכ 21% מהמתמחים מוצאים מקום רק לאחר יותר משנה ).
2. כל המתמחים הינם אקדמאים בעלי תואר שני לפחות. רובנו בשנות השלושים לחיינו, חלקנו עם משפחות צעירות, וכולנו נאבקים לקיים את עצמנו במשך ארבע שנות ההתמחות. תנאי העבודה שלנו מבזים ובלתי אפשריים:
א. שכר של מתמחה נע בטווח של 2000 ₪ (ולעיתים אף פחות מזה) לערך ועד 3500 ₪ כשהרוב מרווחים כ 2500 ₪ לחצי משרה.
ב. המתמחים עובדים כ- 6 שעות שבועיות מעבר לאחוז המשרה שנקבע עבורם. מדובר עבור המרבית המוחלטת של המתמחים שעובדים ב-30 אחוז שעות עבודה נוספות ללא תגמול. בהתחשב בשכר הנמוך עד מאוד של המתמחים ובגילם זהו נתון מטריד הדורש התערבות של כלל הגורמים במשרד הבריאות האמונים על תהליך ההתמחות.
חשוב לזכור:
• פסיכולוגים מתמחים מהווים את עיקר כוח העבודה בשירות הציבורי שנועד לתת טיפול לאוכלוסיה כולה ולא רק למי שיכול לשלם מאות שקלים לשעה!
• המתמחים קורסים תחת הנטל, אינם מצליחים להתקיים בכבוד, ועל כן אינם יכולים להעניק את הטיפול האופטימלי לפגועי נפש ואנשים הסובלים ממצוקה נפשית.
• אנו מוחים כנגד מציאות זו וחותרים לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית הממשלתית המזניחה את מערך בריאות הנפש ובכלל זה את ציבור המתמחים בפסיכולוגיה.

היום לפני 76 שנה נולדה קיטי ג'נובזה, אישה שבעל כורחה הפכה לסמל של התרבות-המנוכרת-המודרנית/עירונית ורציחתה הביאה לתחום מחקר עשיר בנוגע להתנהגות אנושית.
הסיפור על רגל אחת: קיטי ג'נובזה היתה צעירה ניו-יורקית בת 28 שחזרה לילה אחד מהעבודה והותקפה ליד הבית על ידי גבר אלים. הוא דקר אותה מספר פעמים, אנס אותה והרגה. ג'נובזה קראה לעזרה ועל פי הסיפור, כארבעים שכנים שמעו את הצרחות ולא נקפו אצבע. סיפור המעשה הפך לסמל האדישות של חיי החברה המודרנית והוביל למחקר שממנו קם מושג "אפקט עובר האורח".

אפשר לקרוא עוד על המקרה בפוסט שלי בבלוג לטאת האמבט ובויקיפדיה.

ובכלל נזכרתי בה בגלל הוידאו הבא. הקטע הזה לקוח מתוך הרומן הגרפי Watchmen ובו מתאר הגיבור, רורשאך, את האירועים שהובילו אותו, בעצם, ליצור את דמותו. קיטי ג'נובזה משחקת פה תפקיד חשוב.

לפני כמה שבועות העלתי את השאלה האם כדאי לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות. בפוסט ההוא תיארתי מחקר שבחן האם מתן פרס בכל פעם שילד טועם מאכל חדש (בדרך כלל ירק או מאכל אחר הנחשב בריא) באמת עוזר ומעודד ילדים לטעום דברים חדשים וחשוב יותר – האם הם מעדיפים להמשיך לאכול את הדברים החדשים גם אחרי שהפרסים נעלמו. המסקנה היתה שמתן פרסים (או שוחד, אם תרצו) כדי לעודד את הילד לאכול בריא יותר זו טכניקה לא רעה בכלל – גם כי זה עובד וגם כי הרצון לאכול את אותו מאכל נשאר לאורך זמן.

השמות שאנו מעניקים למאכלים יכולים להשפיע לא מעט על האופן שבו נצרוך אותם. וכשאני אומר “שמות” אני מתכוון לא רק לשמות עצמם אלא גם לתכונות שאנו מייחסים אליהם. כל מי שעוסק בשיווק יודע על מה אני מדבר, מן הסתם, אבל מספיק להסתובב מעט בסופרמרקט כדי לראות שחברות המזון משקיעות הרבה מאמץ ומחשבה בכל הנוגע לעיצוב המוצר שלהן ובכלל זה גם למילים המופיעות על האריזה. ובסופו של דבר, הורה שמכנה מאכל המוגש לילד בשם כזה או אחר עוסק בעצם בשיווק.

כשמדובר בהאכלת ילדים, הורים צריכים להתמודד עם נאו-פוביה, או הפחד ממאכלים חדשים. במקרים רבים ילדים פשוט מעדיפים את המוכר ונרתעים ממאכלים שהם לא מכירים. בעיקר כשמדובר במאכלים שאינם כל כך מגרים כמו, נניח, שניצל וקטשופ. ומכיוון שהיום המודעות שלנו הולכת וגדלה לכיוון אוכל בריא יותר, הורים צריכים למצוא פתרון שיגרום לילדים לפתוח את הפה גם כשעל הצלחת יש, נניח, ברוקולי. דרך אחת לתקוף את העניין היא על ידי הדגשת היתרונות הבריאותיים של המאכל. זה נוטה לעבוד אצל מבוגרים: קחו כמה דקות לשוטט בסופרמרקט וספרו כמה פעמים מופיעות הצהרות בריאותיות על אריזות המזון – “ללא שומן טרנס”, “מעודד את מערכת העיכול”, “עוזר לשריפת שומנים”, “דל קלוריות"” ועוד. כל אלו הצהרות שנועדו לעודד אותנו לקנות את המוצר כי הוא טוב בשבילנו.

אבל לא אצל ילדים. במחקר שנערך בשנת 2000 התברר שילדים נוטים לתפוס את המושגים “בריא” ו”טעים” כנפרדים אלו מאלו. באותו מחקר נמצא שמיתוג של משקה כבריא לא רק שלא יגרום לילדים לרצות לצרוך יותר ממנו, אלא אפילו ירחיק את הילדים מהמשקה ויגרום להם לרצות אותו פחות. אם כך, אולי לא כדאי לשווק לילד את צלחת הלפת במילים “זה טוב לך וזה ימלא אותך בויטמינים”.

אלטרנטיבה אחרת היא לנסות ולהמציא שמות יותר כיפיים לאוכל, שמות משעשעים או מגניבים שייצרו עניין אצל הילד. במידה מסוימת, זה דומה מעט לטכניקה המתוחכמת הידועה בשם “אוירווווון”.

כדי לבדוק האם המצאת שמות משעשעים למאכלים באמת מעודדת ילדים לאכול יותר מהם, ערכו כמה חוקרים מאוניברסיטת Bowling Green State University את המחקר הבא:

36 ילדים השתתפו במחקר (בהסכמת ההורים, כמובן). 11 מהם פעוטות (בגיל ממוצע של 2.2 שנים) ו-25 בגיל הרך (גיל ממוצע של 4.6 שנים). המחקר עצמו נערך במסגרת הגן של הילדים שבה הם אכלו ארוחת צהריים. החוקרים בחרו שלושה מאכלי מטרה שאותם הילדים הוזמנו לטעום: אדממה, גרגרי חומוס ועדשים. מאכל המטרה הוגש לילדים יחד עם ארוחת הצהריים פעם בשבוע. כל מאכל הוגש בשתי הזדמנויות שונות כשבפעם אחת הוא קיבל שם משעשע ובפעם השניה שם “בריא”, כך שלמעשה לכל ילד היו שתי הזדמנויות לטעום כל מאכל, בסך הכל שישה נסיונות.

כאמור, כל מאכל הוצג בשני שמות, לסירוגין – שם משעשע ושם בריא. האדממה קיבלה את השמות veggie beans ו-emerald dragon bites שהאחד בריא והשני משעשע בהתאמה (כשאני אומר משעשע אני מתכוון ל-fun. כך הם הוצגו במחקר, והתרגום המדויק צריך להיות אולי “כיפי”, אבל אני נשאר עם משעשע). גרגרי החומוס קיבלו את השמות nutrition bits ו-roly poly poppers והעדשים קיבלו את השמות healthy stew ו-teddy bear porridge. (האמת היא שרוב השמות ה”בריאים” שניתנו כאן באמת לא מעוררים תאבון. “צלי בריא”? נו באמת, מי יאכל את זה כשהוא יכול לאכול “דייסת דובונים”?)

אז כאמור, בכל שבוע הילדים קיבלו אחד מהמאכלים (לעולם לא אותו מאכל מטרה שבוע אחר שבוע) כשפעם אחת הוא עם שם משעשע ופעם אחת עם שם בריא. הילדים הוזמנו לאכול כמה שבא להם ממנו ואף לקבל תוספת. החוקרים מדדו כמה מהמאכל הילדים צרכו על ידי שקילת הצלחת לפני ואחרי הארוחה.

מקור תמונה

אדממה? או שמא נגיסי דרקון הברקת

והתוצאות?

בניגוד להרבה מחקרים אחרים, את התוצאות אפשר לסכם בשורה אחת:

באופן כללי ולא מפתיע במיוחד, הילדים אכלו יותר ממאכל המטרה כשהיה לו שם משעשע, בלי קשר לאיזה מהמאכלים זה היה. כן, הילדים העדיפו את “נגיסי דרקון הברקת” על פני “פולים צמחוניים” – ומי יכול להאשים אותם?

מדובר פה בכמות שנאכלה, ולא רק בנכונות לטעום. החוקרים בדקו מה אחוז הילדים שהיו בכלל מוכנים לטעום את מאכל המטרה בכל מצב אך לא מצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות . או במילים אחרות: לתת שם משעשע לאדממה לא בהכרח תגרום לילד לרצות לטעום אותו, אבל אם הוא כבר טועם (וזה לא דוחה אותו), סביר שהוא יאכל יותר ממנה אם יש לה שם חמוד ומשעשע.

הבעיה המרכזית במחקר, עם זאת, היא הקבוצה הקטנה של הנבדקים. 36 ילדים זה לא הרבה ויכול להיות שאם היו בוחנים את זה במסגרת גדולה יותר היו מקבלים תוצאות אחרות וכן היו נמצאים הבדלים בנכונות לטעום. אבל כך או כך, המחקר הזה – קטן ופשוט – מצביע על אפשרות פשוטה מאוד להתמודד עם נאו-פוביה של ילדים בכל הנוגע לאוכל.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן סרט לשבת. פעם היתה לי פנטזיה כזו שבכל יום שישי אפרסם כאן איזשהו סרט הקשור לפסיכולוגיה, התנהגות, חקר המוח וכדומה. אבל זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע והתמסמס בין שאר הדברים שאני מנסה לעשות. אבל עכשיו נתקלתי בציוץ של הבלוגר מו קוסטנדי (שכותב בלוג מרתק ופופולארי מאוד על חקר המוח) שמפנה לסרט The English Surgeon. זהו סרט של הבי.בי.סי המביא את סיפורו של ד”ר הנרי מארש. מארש הוא מנתח מוח בריטי שבתחילת שנות התשעים ביקר באורקאינה והזדעזע ממצב הרפואה שם. הרופאים נאלצים להתמודד עם חסמים בירוקרטיים ובעיקר עם ציוד מיושן וידע ונסיון שאינם מספקים ומי שנפגע, מן סתם, הם החולים. מאז ועד היום הוא נוסע באופן קבוע לאוקראינה ומבצע ניתוחי מוח באמצעים הקיימים (כולל שימוש במקדחה ידנית).

נכון שזה לא ממש סרט על פסיכולוגיה, אבל הוא כן נוגע ברפואת המוח שנוגעת לתחום. ובסופו של דבר, זהו סרט על חמלה אנושית והרצון לעזור למי שבאמת צריך שיעזרו לו. ובסופו של יום, בשביל זה אנחנו במקצוע הזה, לא?

בואו נעשה ניסוי מחשבתי קטן. נניח שהוזמנתם להשתתף במחקר שיווקי כלשהו תמורת תשלום. אתם מגיעים למכון המחקר ונכנסים לחדר. החוקר מגיש לכם כוס של משקה חדש שנראה כמו מים כמעט שקופים ומבקש מכם לטעום ולדרג ארבעה פרמטרים הנוגעים לטעמו של המשקה: כמה הוא חמוץ, כמה הוא מתוק, כמה הוא מר וכמה הוא מגעיל. לאחר מכן אתם מתבקשים לטעום כוס של משקה אחר, אך לפני שתעשו זאת, עליכם להמתין כמה דקות כדי לרענן את החיך ולאפשר לו לספוג טעמים חדשים.

בזמן שאתם ממתינים, מבקש מכם החוקר להעתיק קטע כתוב כלשהו בכתב-ידכם, כחלק ממחקר אחר הקשור לניתוח אישיות בעזרת גרפולוגיה. “למה לא?”, אתם שואלים את עצמכם ומעבירים כמה דקות בהעתקת כמה פסקאות מהתנ”ך או מספר אחר. כשאתם מסיימים להעתיק והחיך שלכם רענן שוב, אתם מקבלים כוס משקה חדש ומתבקשים שוב לטעום ולדרג אותו על אותם ארבעה פרמטרים.

מה יקרה לחווית הטעם שלכם ולדירוג שנתתם למשקה? האם הוא יהיה שונה מהפעם הראשונה? ואם כן, האם הקטע שהעתקתם ישפיע על הדירוג?

רגע – מה קשור בכלל הקטע שהעתקתם לטעם של המשקה?

מה שתיארתי כאן הוא למעשה מחקר שנערך באוניברסיטת אילינוי על ידי ריאן ריטר וג’סי לי פרסטון. לא היה פה מחקר שיווקי אלא מחקר שבדק כיצד מפגש עם אמונה דתית השונה משלך משפיע על תחושות גועל וטעם. המשתתפים במחקר היו 82 סטודנטים אשר הגדירו את עצמם כנוצרים. נאמר להם שהם ישתתפו בשני מחקרים שונים – הראשון סקר שיווקי והשני על כתב יד ואישיות. במסגרת "הסקר השיווקי" התבקשו הנבדקים, כאמור, להגדיר את טעמם של שני משקאות שונים, כשלמעשה מדובר באותו משקה שהוכן מערבוב של כף מיץ לימון בגלון של מים. בחלק שבו התבקשו הנבדקים להעתיק טקסט, הם למעשה חולקו באופן שרירותי (מבלי ידיעתם, כמובן) לאחת משלוש קבוצות, וכל קבוצה קיבלה טקסט אחר. קבוצה אחת העתיקה קטע מהקוראן, קבוצה שניה העתיקה קטע מספרו האתאיסטי של ריצ’רד דוקינס “יש אלוהים?” והקבוצה השלישית – קבוצת הביקורת במקרה זה – העתיקה קטע מההקדמה למילון מרים-וובסטר.

החוקרים, למעשה, מדדו את ההבדל בתחושת הגועל שדיווחו הנבדקים לפני ואחרי החלק הכתוב ומצאו שכאשר הנבדקים נאלצו להתמודד עם טקסט הסותר את אמונתם (טקסט מוסלמי או טקסט אתאיסטי – כאמור, הנבדקים הזדהו כנוצרים מאמינים), תחושת הגועל שלהם עלתה. חשוב לשים לב שמדדי הטעם האחרים (מתיקות, מרירות וחומציות) לא השתנו, כך שההשפעה של הטקסט היתה רק על הגועל.

בניסוי המשך שערכו החוקרים השתתפו 206 נבדקים והמערך היה דומה, אך כלל שני הבדלים: ראשית, הקבוצה השלישית התבקשה להעתיק קטע מהתנ”ך (להבדיל מקטע נייטרלי שהועתק במחקר הראשון). שנית, חצי מהנבדקים קיבלו מטליות אלכוהול לחיטוי הידיים אחרי העתקת הטקסט ולפני טעימת כוס המשקה השני. גם הפעם נמצא שמי שהעתיק טקסט הנוגד את אמונתו חש גועל רב יותר, אלא אם כן חיטא את ידיו. הנבדקים שהעתיקו טקסט מוסלמי או אתאיסטי אך יכלו לחטא את ידיהם לאחר מכן, לא דיווחו על תחושת גועל גדולה יותר.

אגב, מספר מחקרים מצאו קשר מעניין בין רחיצת ידיים ותחושת הנקיון הנלווית לה לתחושות הקשורות למוסר. למשל, במחקר שפורסם בשנה שעברה התבקשו הנבדקים לדרג התנהגויות שונות על סולם מוסריות. ההתנהגויות שדורגו כללו שימוש בסמים, פורנוגרפיה, קללות, זריקת פסולת ברחוב ועוד. מחצית מהנבדקים התבקשו לחטא ידיהם לפני שהתיישבו מול המחשב. אותם נבדקים נתנו דירוגים חמורים יותר להתנהגויות הנ"ל, כאילו חיטוי הידיים גרם להם – לפחות באופן לא-מודע – לתפוס עמדה מוסרנית יותר.

מה הטעם בכל זה?

במחשבה ראשונה, לא לחלוטין ברור מה הטעם במחקר הזה. מה חשוב הקשר בין דעה דתית לבין תחושה של גועל? אך המחקר הזה כן מלמד אותנו משהו ומרחיב את הידיעה שלנו לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הסביבה שלנו, ובעיקר עם הדברים שלא עושים לנו נוח.

תחושת גועל היא היא תגובה אוניברסלית אצל כל בני האדם. לרגש הגועל יש חשיבות גדולה באבולוציה שלנו שכן הוא איפשר לנו, במשך דורות על גבי דורות, להמנע מדברים מזיקים שעשוים לפגוע בנו – אוכל מקולקל, צמח רעיל ועוד. תחושות הגועל התפתחו, באופן טבעי, כנגד גורמים פיזיים הנמצאים בסביבה שלנו. אך עם הזמן התחלנו להטמיע את תחושות הגועל גם כלפי דברים שאינם עשוים לפגוע בנו באופן ישיר, אך עלולים להתפס כ”רעילים” עבורנו, בצורה עקיפה. הדוגמה שעלתה במחקר הנוכחי ברורה למדי. עבור הנבדקים – מאמינים נוצרים – החשיפה לתכנים כופרים (בין אם כופרים בנצרות או כופרים בדת באשר היא) יצרה תחושה של גועל הדומה, מבחינה פיזיולוגית, לתחושה של חשיפה לאוכל מקולקל. ודאי תסכימו איתי שזה יכול להסביר לפחות מעט ממה שקורה שבני דתות שונות נפגשים.

המחקר הזה לא מושלם. למשל, הוא לא מסביר מה במניפולציה הוביל לתחושת הגועל. האם החשיפה עצמה לתכנים הכופרים הובילה לגועל או שהיתה זו העובדה שהנבדקים נאלצו להעתיק את התכנים בכתב ידם (וכך במובן מסוים “השתתפו” ביצירה שלהם)? אפשר, כמובן, לבדוק את זה במחקר המשך. גם קשה להכליל מאוכלוסית המחקר הזו לאוכלוסיה הכללית. למשל, האם קורה אותו דבר אצל יהודים? ומה קורה לאתאיסט שמעתיק קטע מכתבי המורמונים? מכיוון שאני מאמין שלכולנו אבולוציה זהה, אני חושב שנמצא ממצאים זהים בין קבוצות דתיות שונות – אבל זה טעון בדיקה.

מעניין יותר יהיה לבדוק האם תחושת גועל דומה עולה כאשר מדובר בחשיפה לתכנית שאינם דתיים. למשל, האם אדם המחזיק בדעות ימניות וקורא את הבלוג של יוסי גורביץ יחוש תחושה דומה? האם אוהד של מכבי תל אביב יחוש גועל כשהוא מעתיק כתבה אוהדת על הפועל?

אם מישהו מהקוראים מחפש נושא לעבודת תזה או אף דוקטורט… הנה רעיון…